לפי התוכניה, יום־העיון הולך להיות מרתק גם בפני עצמו וגם — אני מקווה — כזה שינעם לאריאל: חברים / קולגות / תלמידים ידברו על דברים מעניינים.
יום־העיון יתקיים ביום שלישי, 2012/5/29, בבניין רבין, חדר 2001, בקמפוס הר־הצופים של האוני׳ העברית. למי שכמוני לא ידע איפה זה בניין רבין, הנה מפה (זה הבניין שנמצא בקצה של הגן הבוטני שרחוק מהכניסה הראשית לקמפוס). יום העיון פתוח לכולם, כמובן, והכניסה לקמפוס מותנית, באופן מקומם, בהצגה של תעודה מזהה (הכי פשוט שתגידו שאתם באים לגן הבוטני, מנסיון). בואו בהמוניכם…

עבדכם הנאמן עיצב פוסטר (PDF; מקור. (הקורא הקפדן והמתמיד ימצא בין פוסטי העבר את המקור לעיצוב)), ושייף עיצוב קיים יפה של ההזמנה (PDF; מקור).

למי שמתעניין, האלמנטים הגראפיים הם: התמונה שברקע של הפוסטר היא העמוד הפותח של הענף השני של המאבינוגי, בראנוון, מהספר הלבן של ר׳ד׳רך; האנשים למטה הם (מימין לשמאל) קייט רוברטס, סופר מצרי ישוב ושנותה — שלושה כותבים שאריאל חקר (הסופר מייצג, כמובן, את כלל הסופרים המצריים); הרקע של צד א׳ של ההזמנה הוא עמוד מדרשה של שנותה; החתול הוא חתול.

לטובת הנגישות, הנה תוכניה בעיצוב פשוט וקריא למחשב:

10:30-9:00

11:00-10:30

12:00-11:00

13:00-12:00

14:00-13:00

14:30-14:00

16:00-14:30

בנוסף, אולי יעניין אתכם לדעת שביומיים שאחרי יום־העיון יתקיים באותו הבניין כנס זהירות מהמרווח השני. אפשר לדבר הרבה על הדרה והכללה באקדמיה, ועל מי נופל לו במרווח, ועדיין: נראה שהולך להיות כנס מרתק, גם אם הוא לא מייצג כראוי את כל הקשת. נראה גם שאין סיכוי שאוכל להגיע :-(

שלום,

בהמשך למסיבת התחפושות ולפיקניק, אנחנו מארגנים ביום רביעי ה־9 במאי
קומזיץ למשפחות בחינוך ביתי (וכל מי שרוצה)
כולם מוזמנים (גם מי שבחינוך ביתי וגם מי שלא) לקומזיץ, שיתקיים החל משעה 17:00 בעמק המצלבה שבירושלים. נפגש, נשחק, ננגן, ונאכל (ירקות־שורש ותפו״דים באש, ועוד…) ביחד מול האש. אתם מוזמנים להביא כלי נגינה!
טווח הגילאים הוא מקטנטנים ועד לגיל 5~ (אחים גדולים יתקבלו בשמחה, כמובן).
אם אתם באים, בבקשה תיידעו אותנו :-)

השעה נקבעה כך שגם נקדים את המדורות האחרות וגם הילדים לא יהיו עייפים.
האש תהיה צנועה ונעימה, גם מסיבות סביבתיות וגם בשביל הבטיחות של הילדים.

למגיעים באוטובוס: קווים 9, 17 ו־14 מגיעים למוזיאון ישראל, ממנו אפשר לרדת ברגל לעמק; אפשר גם לרדת בקווים שמגיעים לגבעת־רם וללכת ברגל. אפשר גם להגיע מרחביה / גן סאקר, מהכיוון השני.
למגיעים באוטו: אפשר לחנות בחניה של המוזיאון ולרדת ברגל.

אתם בהחלט מוזמנים להעביר את ההודעה הזה ולהזמין את כל מי שלדעתכם ירצה לבוא.

כדי שכולם יוכלו להנות, בבקשה שימו לב שלא יהיו באוכל (שיהיה, כמובן, משותף) מרכיבים לא כשרים או מרכיבים מהחי (כולל ג׳לטין). מאכלים ללא גלוטן יהיו מתחשבים בחברים שלא אוכלים גלוטן.

להתראות בקרוב, :-)
עדי, יודה, אילאיל וראם
02-6419913 / 050-6520900
foo@digitalwords.net / alice.wonderland@gmail.com

קרדיט לאייקון של הפוסט: zeevveez)

טקסט אלקטרוני ביד יכול מאוד להועיל לעבודה הבלשנית. אין תחליף לקריאה קפדנית, פעמים רבות, של הטקסט, אבל גרסה אלקטרונית יכולה לעזור בכמה תחומים: לוודא שלא פוספסו דוגמאות מסוג מסויים, לבדוק בצורה מהירה השערות (לדוגמה, על־ידי חיפוש דוגמה נגדית; לפעמים חיפוש של שניות במחשב יכול לחסוך שעות רבות של עבודה, בפסילה מהירה של רעיונות), ולהקל על סכמטיזציה של תבניות. בנוסף, אפשר להעתיק בקלות קטעי טקסט לעבודה או למאמר; כמי שנוטה לכלול הרבה דוגמאות (ר׳ עבודות שפרסמתי כאן), ממוספרות ומתורגמות, של קטעים מהקורפוס בתוך הטקסט הרץ ומחוץ לו, זה משהו משמעותי.

אז לאסופה המגניבה הזאת של אלפריץ׳ יש כבר גרסה אלקטרונית, במסגרת פרוייקט הקורפוס של ה־מילון המתהווה לאנגלית עתיקה [יש אפילו סרטון ביוטיוב!]. טוב ויפה, אלא שמי שערכו את הטקסט האלקטרוני הזה שחטו לגמרי את הצורה המקורית של הטקסט, והפכו אותו מכתב־יד ימיביניימי למשהו שנראה כמו כמעט כמו טקסט מודרני, עם הוספה של סימני פיסוק מודרניים והשמטה של אלו הימיביניימיים (בעיקר אינטרפונקט), קפיטליזציה מודרנית וביטול ההבחנות של רשיות שיש במקור, חלוקה מחדש של מקטעים תוך כדי מחיקה של סימני־הגבול הטיפוגראפיים המקוריים ועוד רעות חולות מפה ועד הודעה חדשה. פוי.

מה נעשה? למזלנו, לטקסט הזה יש אחלה מהדורה מודפסת שבעולם, שעמל עליה אחד בשם וולטר וויליאם סקיט. הוא עשה עבודה נהדרת בהעברה מדוקדקת של כתב־היד לדפוס וקולאציה שלו עם כתבי־יד אחרים. כשאני כותב "כתב־היד", ביחיד מיודע, אגב, אני עושה את זה בגלל שלאסופה הזאת יש כתב־יד אחד יוצא־מן־הכלל שעולה על כל האחרים, MS. Cotton Julius E. vii. הוא מושלם, עד כמה שאפשר לצפות: ברור, קריא, לא פגום ולא שרוף ולא מחוק ולא מעופש ולא בטיח, יפיפה וכולל את כל הטקסטים שבאסופה (כולל תוספות, בניגוד לבקשתו המפורשת של אלפריץ׳ במבוא…).

המהדורה הזאת זמינה להורדה מארכיון האינטרנט כאן. ביחד עם הטקסט באנגלית עתיקה, עמוד מול עמוד (בדומה לבבל), מופיע גם תרגום לאנגלית מודרנית, בתרגומן של העלמה גנינג מקיימברידג׳ והעלמה ווילקינסון מדורקינג (שמאוזכרות רק בסוף ההערות שפותחות את הכרך הראשון, בלי שם פרטי אפילו, כשבכותרת ובהתייחסות הביבליוגרפית סקיט הוא שקוצר את כל הקרדיט, כיאה לאנגליה של (סוף) המאה הי״ט). התרגום ארכאי נורא, ומשתמש לפעמים במקבילות אטימולוגיות לתרגום מילים באנגלית עתיקה (winsome לתרגום ƿynsum, לדוגמה).

אז יש לנו מהדורה נהדרת מלפני יותר ממאה שנה, שהיא עדיין המהדורה שמשתמשים בה חוקרים היום. מה עושים עם זה? מקלידים אותה, למען המדע ותהילת־עולם! קל זה לא, ומעניין כשלעצמו זה לא, אבל זה נותן אפשרות לקריאה דרך האצבעות, שיש לה יתרונות משל עצמה. אם לא היה ברור לי שזה טקסט שאמשיך לעבוד עליו בעתיד, אני בספק אם הייתי ניגש להקלדה: מדובר במאות עמודים באנגלית עתיקה, ובהקלדה פעמים ובדיקה בעזרת vimdiff כדי למנוע טעויות.

ברוח המאמץ הקיבוצי, ובהשראת הפוסט הזה של אמיר, אני מעלה את התוצאה ל־Wikisource, והרי היא לפניכם. כשחושבים על זה, וויקי זה בעצם גן־העדן של חקר השתלשלות כתבי־יד, העתקות ומהדורות — יש תיעוד של כל השינויים, עם שמות ומעקב פשוט אחרי ההבדלים בין גרסאות.

אתם מוזמנים להשתתף, בואו בהמוניכם. בטח.

קרדיט לאייקון של הפוסט: מויקישיתוף

כשעשיתי את עבודת ההכנה לפוסט וחיפשתי חומרים לקשר ותמונות לצרף הגעתי לכתבה הזאת באלג׳זירה באנגלית שבה יש את תמונה שמתחת. גרניקה לא היתה בשער שכם ביום שישי האחרון. לא היתה שם הפצצה אווירית עם המוני קורבנות ונפגעים. מה שכן היה שם זה דיכוי מהיר, אכזרי, אלים, מתורגל, שיטתי ויעיל של מחאה אזרחית לא־אלימה בדרכי־שלום. זה אולי לא מחריד את הנפש כמו גשם של טונות על טונות של פצצות שנופלות מהאוויר, אבל זה נורא ואיום, ומעציב ומחריד ומפחיד וממלא בזעם וממלא ברצון שזה יפסק, ברצון להפסיק את זה. צודקים מרחיבי חוק גודווין; לא צריך להזדקק ללכת תמיד לאירופה של שנות השלושים והארבעים של המאה שעברה כדי לטעון שמשהו הוא איום ונורא. ועדיין, האסוציאציה צצה אצלי בראש והנה העלתי אותה על הכתב. (בהערת־אגב: רוצים עוד אסוציאציה? הנה)

אז ניגש לעניין. מעשה שהיה כך היה.

ביום שישי האחרון השתתפתי בפסטיגלגל השלישי. היה מגניב, תודה ששאלתם, אבל חסרו לי יותר בובות ענק, יותר צבעוניות (בדמות בלונים, סרטים, כרזות ושאר דברים צבעוניים ויפים) ויותר רעש טוב (חוץ מקריאות פה ושם של אדם שקרא למען רכיבה על אופניים הרכיבה היתה שקטה לחלוטין; לחלק משרוקיות לרוכבים או להזמין אותם להביא מהבית כלי־נגינה שאפשר לנגן בהם תוך כדי רכיבה היה יכול להפוך את הפסטיגלגל למשהו אחר: גם פסטי־ ולא רק ־גלגל). מה שלא היה כל־כך מגניב זה שבניגוד לשנים שעברו, לשני הפסטיגלגלים הקודמים שהיו עצמאיים לגמרי, השנה הם שלבו יד ביד עם עיריית ירושלים. אם למישהו לא ברור מה הבעייתיות בלשתף פעולה עם עיריית ירושלים באירועים כמו זה, יגש־נא לאתרים הבאים ויקרא: אצל האגודה לזכויות האזרח בישראל, אצל בְּצֶ֥לֶם ואצל עיר עמים. עכשיו, לאחר שקראתם והחכמתם, אני בטוח שברור שללכת יד ביד עם עיריית ירושלים, שהיא עירייה גזענית ומפלה, באירוע כזה זה האִמ־אמה של הנורמליזציה של ההפרדה הגזענית.

עמדו בפני למעשה שתי אופציות. האחת, להדיר את רגלי, פדלי וגלגלי מהאירוע. לא טוב: נהנתי בעבר וזה לא יועיל לאף אחד (אולי חוץ מלתיזה שלי…) אם לא אלך. השניה, ללכת ולהשתתף, אבל אז אני לא יכול לעשות את זה בלי מחאה, ולו מינימלית, בלי לשבור את הנורמליזציה שאומרת "הכל טוב וסבבה בעיר הזאת, הנורמלית, רק תנו לנו שבילי־אופניים ושאר דברים ירוקים ויהיה יופי". אז עשיתי לי שלט, שמקפיד לא לנכס חו״ח אחרים שרוכבים איתי כאילו הם בהכרח שותפים לנאמר בו (בגלל זה גם נמנעתי במודע מלקרוא קריאות, שיכולות להתפרש כמשותפות לאנשים שמסביבי, בניגוד לשלט שאני מחזיק בידיים שלי־עצמי), ויצאתי לרכב. בעיר שבה במרחק לא גדול מאיפה שאני גר, בעיסאויה, אין כבישים נורמליים ואין גישה מסודרת וסלולה אפילו להולכי־רגל, בעיר שבה יש נפערים בורות באמצע הכביש, בסילואן, בגלל חפירות לא אחראיות (ומאוד מוטות פוליטית) שהעירייה נותנת להן אוקיי+, בעיר כזאת לרצות שבילי־אופניים תוך חיבוק של העירייה זה, איך נאמר, קצת… נו… אנוכי.
(הבהרה, אם זה לא ברור: צריך שבילי אופניים, במצב הדברים הנוכחי זאת גם העירייה שחובה עליה לעשות שבילי אופניים בפועל, בשיתוף מלא ומשמעותי (ולא רק פלקטי) של הרוכבים; הביקורת שלי היא לא על הדרישות לתחבורה ירוקה ולבטיחות לרוכבים, חו״ח, שגם אני שותף להן, ולא על לחגוג את האופניים כאחלה דבר שבעולם, שגם לזה אני שותף).

אז באתי עם שלט. לצערי הייתי היחיד עם שלט/כרזה (כאילו, לא היתה אפילו כרזה שמכריזה "פסטיגלגל 2012" או משהו (לצופים מהצד לא היה שמץ של מושג מה זה המלאן רוכבי־אופניים שעוברים מולם פתאום), ובכלל לא היו שלטים בזכות שבילי־אופניים, רכיבה על אופניים ושאר דברים), כך שהשלט שלי די בלט. לא עברו כמה דקות מהרגע שהגעתי והשלט מונף אל על, והנה בא אלי אדם שהזדהה כאחד המארגנים, טען שהאירוע הוא "לא פוליטי" ו"בלי שום אמירה", ודרש ממני להוריד את השלט. הסברתי לו שא־פוליטיות זה בעצם הפוליטיקה ההגמונית, הלא־מאופיינת, ושזאת חת׳כת אמירה, והסברתי לו שהייתי שמח לבוא בלי שלט אם הפסטיגלגל היה עצמאי, כמו בשנים שעברו, אבל זה המינימום שאני יכול לעשות כדי לשבור את הנורמליזציה. הוא, איך נאמר, לא השתכנע. אחרי רגע בא אדם אחר, שגם הוא הזדהה כאחד המארגנים, וגם איתו דיברתי, והוא כן השתכנע שזה לגיטימי שאחזיק בשלט. אני מניח שמבחינתם זה lose-lose situation: אם הם נותנים לי לשאת את השלט, זה לא לרוחם, ואם אם לא נותנים לי לשאת את השלט (כשבמצב הקיצון הם מערבים את השוטרים שהיו באירוע) זה עושה רעש גדול ומזיק (מבחינתם) הרבה יותר. (אם כבר מדברים על שוטרים: בפסטיגלגלים הקודמים, העצמאיים והחופשיים, לא היו שוטרים, שזה יופי־טופי). מבחינתי סיטואציה כזאת זה, כמובן, win-win situation.

היו, כמובן, גם רוכבים שתמכו, וגם רוכבים שהתווכחו (שזה אחלה). וגם רוכב אחד שצעק עלי שאני נורא אלים ולא יסף כששאלתי אותו "ואללה? איך בדיוק?". מבחינתי השלט עשה את שלו: לא נתן יד לשיתוף של העירייה (והמשטרע?) כדבר שיכול לעבור באופן שקט ונורמלי.

אז רכבתי, והיה נחמד, אם כי כאמור לא ססגוני ורעשני וצבעוני ופסטיבלי מספיק לטעמי. כשהגענו במסלול ליד העיר העתיקה ועצרנו, נמסר לי על־ידי אותו אדם ראשון שפנה אלי, בטון מאצ׳ואיסטי כזה בחיתוך דיבור צבאי, שהוא לקח את הפרטים שלי (כאילו, מאיפה?…) ושרק שאני אדע שאני חשוף לתביעה. שויין. באמת, איזה סוג של שיח: לא רק שזה מה שנקרא "מפחיד ת׳פשפשים", אלא שזה גם לא בדיוק סוג השיח שהייתי רוצה לשמוע בפסטיבלים שמחים וחייכניים כמו איך שהפסטיגלגל מציג את עצמו וצריך להיות. מצד שני, נראה לי שהוא מייצג רק את עצמו כאן, ולא את שאר המארגנים, או ככה לפחות אני מקווה…

אז הגענו לסוף המסלול, והיו שם כמה פעילויות ודוכן של כלי־נגינה מגניבים בעליל שמכינה איזה משפחה מויאטנם שמי שמכר אותם מזמין מהם באופן ישיר (האינטרנט הזה זה באמת משו); קניתי 4. היו גם עמדות ממוגדרות להפליא לקישוט האופניים (על־ידי בנות) ולשימון ותחזוק האופניים (על־ידי בנים) — תודה, עכשיו יש לי אופניים מקושטות בפרחים ועם שרשרת משומנת :-). אחרי כמה זמן וכמה שיחות מעניינות יצא סיור רכוב במוסררה־מצרארה בעקבות ההיסטוריה של השכונה ויצירות אומנות אורבניות עכשיוויות בה. זה היה יכול להיות סופר־מעניין, אלא שבאמצע הסיור פגשתי במקרה את נ׳, שבדיוק אמרה שהיא הולכת להפגנה של יום האדמה בשער שכם, וכאן אנחנו מגיעים לחלק השני של הפוסט ושל היום. מקריות.

אז אמרתי שלום ונפרדו דרכינו. הגענו להפגנה לפני שהתחילה, כשהמפגינים המוסלמים התפללו. בסוף התפילה התחילה ההפגנה. פחות מכמה רגעים ובום: גז מדמיע, רימוני־הלם, בואש, סוסים, אלות ורובים. בלי לחכות כמעט רגע, ישר המשטרע־צבא הכו בכל הכח באנשים שהעזו לפתוח את הפה בפומבי, ולהגיד את דעתם. הדמוקרטיה היחידה במזרח־התיכון מלמדת שוב את המפגינים שיעור בהלכות חופש הביטוי וחופש ההתאספות. הייתי כבר בכמה וכמה הפגנות שדוכאו באלימות ברגע שהן התחילו — פעם אחת אפילו כתבתי פוסט — אבל משהו בהעמדה של המהירות והעוצמה הזאת של האלימות מול החיים שנמשכים כרגיל בלי לדעת אפילו כלום באחד הכבישים הראשיים של ירושלים מרחק הליכה קצרה משם זה משגע: החיים כאילו שום דבר לא קורה כמה מאות מטרים ממקום שבו אנשים אנשים הולכים ברחוב בסבבה ועושים שופינג. אטימת האזניים והעיניים והלב מרצון. אחת הסיבות שכתבתי את הפוסט הזה היא כדי to get the word out לא למי שכבר יודעים.

בין רימון של גז מדמיע למשנהו, רימון הלם למשנהו, קילוחים של מים מסריחים, דחיפות, בעיטות, משיכות, מכות, איומים, צעקות ושאר כיופים התקרבתי והתרחקתי כל פעם ממוקדי האלימות, מדבר עם אנשים נחמדים ומעניינים בעברית ובאנגלית (ומצטער שאספרטנו היא לא השפה המתווכת…). אתם מוזמנים לגלול לרגע למטה כדי לראות תמונות של activestills המעולים (יש להם גם אתר, פחות עדכני מהפליקר) כדי לקבל רושם חלקי ממה שהיה שם; תתמקדו בבקשה בכל תמונה, אפשר ללחוץ כדי להגדיל.

זוכרים שהזכרתי קודם סוסים, ברשימה של "אמצעים לפיזור הפגנות"? זה זהו, שסוסים זה לא אמצעי לפיזור הפגנות. סוסים זאת חיה מופלאה ועדינה ככלל. סוס הוא לא אמצעי לפיזור הפגנות, הוא יצור בפני עצמו, מרגיש, חי וחושב. סוסים זה לא אופניים. מתוך כאב הלב של לראות את הסוסים שם, בלב אלימות אנושית שלא קשורה אליהם בכלל, הרהבתי עוז וטפשות, פתחתי את הפה ויצאו לי משם מילים בקול חזק אל אחד האנשים שרכב על גב של סוס, בערך בלשון הזאת (זאת רוח הדברים; הניסוחים לא זהים בדיוק):

למה אתה עושה את זה? למה אתה מביא לכאן את הסוס הזה, שלא עשה רע לאף אחד אף פעם, לסיטואציה של סטרס, שהיא כל־כך לא טבעית לו ומחרידה אותו, עם המון אנשים רצים וגז מדמיע ויריות ורימוני־הלם ופחד ואדרנלין באוויר? באיזו זכות אתה מכה את הסוס הזה ומכריח אותו להיות כאן ולעשות דברים בשבילך, רק כי הוא גדול וכבד ועם גוף מאיים שיכול למחוץ אחרים? זאת סיטואציה נוראה לסוס (תוספת מאוחרת: וגם לאדם…), ואתה משתמש בו, בניגוד לרצונו, כאילו היה כלי דומם. אתה מדכא סוסים ומדכא אנשים, ושני הדברים האלה מגיעים מאותו שורש.

בום, דחיפה עם סוס בגב שלי. ואחר כך שני סוסים מאולפים עומדים מולי ושני אנשים רעי־לב עליהם. הם מסמנים לסוסים המסכנים להתקדם אלי וללחוץ אותי. מאחורי מחסום כזה ממתכת שמפריד באופן קבוע בין הכביש ובין המדרכה ולפני סוסים גדולים. הסוסים מתקרבים עוד וראש של אחד מהם נמצא ממש קרוב לראש שלי. אני כל־כך פוחד שאני אפילו לא מרגיש את הנשימה של הסוס על הפנים שלי. אם זה היה סרט החיים שלי היו עוברים לי מול העיניים או משהו. הרגשתי את האופניים נמחצות למחסום המתכת. מכאן אני כבר לא זוכר דברים באופן רציף: אולי זה הטראומה הפסיכולוגית, אולי זה פשוט שיותר דם זרם לרגליים שלי ופחות לאיזורים שרושמים זכרונות במוח… אני זוכר את עצמי בורח כל עוד נפשי בי, ושני סוסים דוהרים אחרי. אחד האנשים שרכבו על הסוסים צעק אלי "אמרתי לך שאתה מפריע אז אתה מפריע, אתה לא מבין עברית? אתה לא מבין עברית?". נ׳ אחרי זה אמרה שהיא ראתה רוכבים רודפים אחרי מישהו, וכשהסתכלה לראות אחרי מי היא ראתה ש־אוי שיט זה יודה…

בנקודה זאת אני מבקש ממכם לראות את הוידאו הזה, שמוטבע גם כאן מיד למטה, ולקרוא את הספר הזה (ערך בוויקיפדיה, דף באתר של שב״י; גילוי נאות: לא קראתי עדיין את כל הספר מתחילתו ועד סופו). אלו אותם קישורים שנתתי אז בפוסט על אלולג׳ה.

הקשר בין דיכוי של בעלי־חיים בכלל ודיכוי של החיה מזן הומו סאפיינס בפרט הוא קשר עמוק ושורשי (כלומר, בלטינית, רדיקלי). חומר קריאה: אתר מאבק אחד ואצל אמה. אי־אפשר לחלום על התגשמות של צדק, שוויון, חירות או אווחה בתוך החברה האנושית אם מוציאים מהמשוואה את הדיכוי השיטתי, הנרחב והיומיומי של בעלי־החיים האחרים. אם לנסח את זה כמו שניסחתי את זה בשלט באחת ההפגנות למען צדק חברתי, "אתם באמת חושבים שחברה שמנצלת, הורגת, כולאת, משעבדת ומכאיבה ל־300,000,000 יצורים חיים חשים חפים מפשע וחסרי הגנה יכולה באמת להגיע לצדק חברתי? אני לא.". אותו אופן מחשבה היררכי (היררכיה היא מילת־מפתח כאן) שמתווה דיכוי של בעלי־חיים לא־אנושיים, שמצדיק דריסה של האחר, הוא זה שמניע את הדיכוי של האחר האנושי. זה לא רק עניין תיאורטי שיפה לדבר עליו בשיחה שלווה, זה עניין של פרקטיקה, זה עניין של החיים, המוות והגיהנום־עלי־אדמות של מיליארדי יצוריים חיים וחשים בכדור־הארץ. זה בנפשנו.

הייתי יכול לסיים כאן, עם המילים האלה הדרמטיות, אבל יש המשך. אחרי שדפיקות הלב שככו קצת השכל כנראה עדיין לא קיבל מספיק דם וכשעברו מולי מלא מג״בניקים קראתי לעברם, שוב בקול רם (כדי שישמעו; לא כצעקות וגידופים חו״ח, שאין להם שום סיכוי של פוטנציאל של השפעה, אלא באופן מכובד: דיבור שקט בקול רם), דברים בסגנון הבא:

מה שאתם עושים כאן הוא איום ונורא. לכל אחד ואחד מכם יש אחריות מוסרית מלאה על המעשים שלו. כל אחד ואחד מכם יכול, וצריך, לסרב לקחת חלק בזה, לסרב לקחת חלק בדיכוי של אוכלוסיה אזרחית, לסרב לקחת חלק בהשתקה של מחאה ובאלימות כלפי מפגינים לא־אלימים. האנשים כאן מעזים ופותחים את הפה ואומרים דברים בפומבי, ואתם מנסים להשתיק אותם בברוטליות על־ידי זה שאתם מכאיבים להם. כל אחד ואחד מכם צריך, ויכול, לסרב, להגיד די, ולכל אחד ואחד מכם יש אחריות מוסרית מלאה על כל מה שהוא עושה כאן. אתם לא טיפשים כמו שאומרים; כל אחד מכם הוא אדם שלם בפני עצמו, עם מצפון. יש גם אנשים שישמחו לעזור לכם (הכוונה למג״בניקים שב"שירות סדיר". י.ר.): יש שני אירגונים נהדרים, האחד הוא פרופיל חדש והשני הוא יש גבול. יש לכם מן הסתם גישה לאינטרנט: תחפשו "פרופיל חדש" ו"יש גבול".

למזלי אף אחד מהם לא בא להרביץ לי… ההוראות הן להמשיך ללכת, והם ממשיכים. אני מקווה שלפחות משהו, אצל מישהו מהם, זז קצת, קצת־קצת.

אחרי ההפגנה הלכתי לכיוון כביש מספר 1, והיו בדרך, ליד שער שכם, המון המון שוטרים ומג״בניקים שנחו שם, אחרי שהם שמרו בעוז ובנחישות על העם, הלאום והמדינה או משהו כזה. לדם כנראה לוקח הרבה זמן להגיע למוח, וגם כאן אמרתי דברים דומים לדברים שאמרתי מול המג״בניקים שהלכו. רק מה, מה שמדהים הוא שהפעם היו כאלה שממש עמדו והקשיבו (נורא חשוב לדבר בדיבור שקט בקול רם, לא רק כדי שיקשיבו אלא גם בגלל שדברים שראוי שיקשיבו להם ראוי שיאמרו בצורה מתאימה, ולא בצעקות). זאת היתה חוויה מאוד מוזרה ומעוררת השראה: אני עומד שם, בגוב האריות, ואנשים מקשיבים. כמובן שהיו כאלה שקראו לי בכל מני שמות ואמרו לי להתחפף, אבל הם היו המיעוט. מול קבוצה אחת, של מג״בניקים צעירים יותר, הצלחתי אפילו להציע להם פנקס של יש גבול* (זה פנקס חשוב, גם אם אני לא חותם על כל מילה שבו; כדאי לקרוא), ואפילו אחד מהם לקח את הפנקס, "יאללה נראה מה זה". ואז קרה דבר נפלא, שוב win-win situation לי ו־lose-lose להם (לא שיש לי, בניגוד לכאן, משהו עקרוני נגד המארגנים של הפסטיגלגל, רק נגד הבחירה ההיא שלהם): המפקדת של אותה קבוצה של מג״בניקים צעירים לקחה לו את הפנקס מהיד וצעקה עליו. זה נפלא! אם היא לא היתה לוקחת לו את הפנקס מהיד, הוא והחברים שלו היו יכולים לקרוא אותו, אבל זה שהיא לקחה אותו זה אפילו יותר טוב: היא מפחדת מזה שהוא יקרא, היא מפחדת ממידע, ומידע שכל־כך מפחיד הוא מידע חשוב כנראה, וכמובן שטרחתי להדגיש את זה מולם, ושהם יכולים לחפש באינטרנט את הפנקס בחיפוש "יש גבול". לפעמים נראה שעושים לי את העבודה יותר טוב ממה שאני יכול לעשות אותה…

* אני תמיד מחזיק בתיק כמה אביזרי אקטיביזם שיכולים להיות שימושיים ("פק״ל לאקטיביסט"…): משרוקית (אני חושב לקנות הרבה משרוקיות זולות מפלסטיק ולחלק בהפגנות; זה אחד הדברים היותר אפקטיביים מבחינת יחס עלות־תועלת), סטיקרים של זכויות בעלי־חיים (בעיקר של אנונימוס, שפעם ביקשתי מהם סטפה שעדיין לא נגמרה), פנקסים של יש גבול, וטוש פרמננטי עבה. תמיד שימושי.

עוד בעניין הסוסים, החיה ההרביבורית הזאת שלא עוללה רע לאיש. לצערי לא לקחתי איתי את החלק החמישי של הפק״ל אקטיביזם שלי, מצלמה, אז לא יכולתי לצלם, אבל אחרי שנפרדתי מהם, ראיתי סוס קשור לעמוד. הוא עמד שם והסתכל עלי בעיניים גדולות. פחדתי לגעת בו, ללטף אותו, כי לא ידעתי מה עבר עליו בעבר הרחוק (אילוף, הפגנות וכד׳) ואיך הוא מרגיש אחרי ההפגנה האחרונה, ופחדתי לקבל בעיטה או נשיכה מסוס פוסט טראומטי. אז דיברתי איתו והִמהמתי לו, והוא הסתכל עלי. וראיתי שיש עליו תלויה אלה, ועוד בנדן שעשוי מעור של חיה אחרת שנטבחה. זה צורב את העיניים, המרחק הזה בין לראות את הקורבן הזה, התמים, ובין מה ששמים עליו: חלקים מגופה של קורבן אחר ומקל שמיועד כדי להרביץ לאנשים אחרים. אין שחרור לי, לנו, להן, להם, לך, לכן, ולכם בלי השחרור שלו. ἔρχεται ὥρα καὶ νῦν ἐστιν (תבוא שעה, ועתה היא).

לסיכום: יום פורה. פגשתי מלאן אנשים מעניינים. הקשבתי, דיברתי, למדתי ולימדתי, קיבלתי (זרעי־)רעיונות ונתתי. וזה מה שבסופו של דבר חשוב, וזה מה שיכול לשנות את העולם יותר מכל דבר אחר.

אם בעקבות הפוסט הזה נזרע זרע של מחשבה אצל מישהו, דיי (dajáj, כאילו היחיד של "דיינו").
אם בעקבות הפוסט הזה נזרע זרע של תעוזה אצל מישהו, דיי. (הבהרה: אני לא גיבור; אני פשוט חושב שהדברים שיש לי להגיד חשובים מספיק כדי להגיד אותם, לא משנה מה. הדברים שהכי משמעותי לי להגיד ולהציף ולא לתת להם להיות מושתקים הם דברים שקשורים לדיכוי של אחרים, בפרט אחרים שלא תמיד יכולים, או לא ניתנת להם הבמה, לדבר בשם עצמם.)
אם בעקבות הפוסט הזה מישהו חושב אחרת על היחס ביננו לבין שאר בעלי־החיים, או חושב אחרת על האחריות האישית של כל אדם למעשים שלו (ולמעשים שהוא עושה על־ידי תשלום לאחרים, במכולת או בכל מקום אחר) ועל החובה של כל אדם לקחת אחריות מוסרית מלאה על המעשים שלו, דיי.
♪ די דיי, די דיי, די דיי, דיי דיי ♪

פוסט־סיפא: אם מישהו לא יודע מה זה יום האדמה, תחפשו ברשת "יום האדמה", "Land Day" או "يوم الأرض". הנה הערכים בוויקיפדיה: עברית, אנגלית וערבית. ידע זה דבר חשוב (בערות היא כח): אני זוכר איך בבצפר הפחידו אותנו עם דיסאינפורמציה על איך שהערבים הולכים להרוג אותנו ביום האדמה.
הפקעת (כלומר, גזל) הקרקעות היא בקנה מידה מצמרר. קצת מידע: האגודה לזכויות האזרח בישראל ובְּצֶ֥לֶם.

equus caballus תחת homo sapiens. לא יותר מדי סאפיינס, הייתי אומר…

הָרֵעוּת, כִּנְעָרַיִךְ כֻּלָּם / שׁוּב בִּשְׁמֵךְ נְחַיֵּךְ וְנֵלֵכָה

רימון הלם

ואם כבר באסוציאציות עסקינן, הנה אחת לתמונה הזאת. הקרבה הזאת בין המוח ומכשירים ל"פיזור הפגנות" (רובה של כדורי מתכת מצופים בגומי, נעל של קלגס).

מישהו יודע, אגב, מי בתמונה? אחד מהקורבנות ב־1976?

שלום,

בעקבות מסיבת התחפושות הנחמדה שהתקיימה בביתנו, אנחנו מארגנים ביום רביעי ה־4/4
פיקניק אביבי למשפחות בחינוך ביתי (וכל מי שרוצה)
כולם מוזמנים (גם מי שבחינוך ביתי וגם מי שלא) לפיקניק, שיתקיים החל משעה 10 בבוקר בגן הבוטני של קמפוס הר הצופים, בירושלים. נפגש, נשחק ונאכל ביחד באחד המקומות הנעימים בירושלים. אתם מוזמנים להביא כלי נגינה.
טווח הגילאים הוא מקטנטנים ועד לגיל 5~ (אחים גדולים יתקבלו בשמחה, כמובן).
אם אתם באים, בבקשה ידעו אותנו :-)

אתם בהחלט מוזמנים להעביר את ההודעה הזאת ולהזמין את כל מי שלדעתכם ירצה לבוא.

כדי שכולם יוכלו להנות, בבקשה שימו לב שלא יהיו באוכל (שיהיה, כמובן, משותף) מרכיבים לא כשרים או מרכיבים מהחי. מאכלים ללא גלוטן יהיו מתחשבים בחברים שלא אוכלים גלוטן.

כדי להכנס לקמפוס הר הצופים צריך להציג תעודה מזהה בכניסה; תגידו שאתם באים לגן הבוטני. לא אמורות להיות בעיות, אבל אם מתעוררות כאלה, תתקשרו אלינו.

להתראות בקרוב, :-)
עדי, יודה, אילאיל וראם
02-6419913 / 050-6520900
foo@digitalwords.net / alice.wonderland@gmail.com

קרדיט לאייקון של הפוסט: Meul

לא בגלל שכל פיפס מידע שעובר דרך פייסבוק — כל הפעילות של היוזרים — נשמר ונכרה, ונאסף גם מידע על מי שלא משתמש בפייסבוק (בחלק מהמקרים דרך המעשה הלא־חברי של להסגיר לידי פייסבוק את ספר הכתובות שלכם ואת הסיסמה לדואל שלכם), תוך כדי דריסה של פרטיות בקנה מידה עצום ואיסוף מידע גם אחרי מי שבוחרים באנונימיות, בניגוד לרצונם.

לא בגלל שכשהייתי מסתכל, נגיד, על שעה של שימוש בפייסבוק מול מה שהייתי יכול לעשות בשעה הזאת, היה נעשה לי רע.

לא בגלל שהם מחליפים את הממשק כל שני וחמישי, ולרעה.

לא בגלל שהם מצנזרים תמונות של הנקה, ובכך לוקחים חלק פעיל בהדרה ובדה־לגיטימציה של הנקה מהמרחב הציבורי ובכלל.
זאת, אגב, אחת הסיבות הטובות ביותר להחרים את פייסבוק. אם לא היתה לי את הסיבה שלמטה, הייתי מחרים בגלל זה…

לא בגלל שלך תדע מה באמת פייסבוק עושים עם המידע שלך, אפילו אם מחקת את החשבון (הכל מרושת וכל פיסת־מידע טוויה בתוך הרשת באופן שלאו דווקא טריוויאלי להסיר אותה, אם לא בלתי־אפשרי).

לא בגלל שפייסבוק עוקבים אחרי הגלישה שלך באינטרנט גם מחוץ לרשת גופא, דרך מה שהם קוראים לו social plugins והוא מאוד נפוץ.
זאת גם סיבה להכניס את פייסבוק לאדבלוק, באופן כזה שהדפדפן שלכם בכלל לא ישלח מידע לשרתים של פייסבוק (באופן דומה כדאי גם להכניס את Google Analytics).

לא בגלל שמארק צוקערבערג מזיע וממלמל באופן לא קוהרנטי כששואלים אותו על פרטיות.

לא בגלל כמות המשאבים והזמן האנושי שמתבזבז לריק על פייסבוק (הוא היה מתבזבז על שטויות אחרות אחרת…).

לא בגלל שאני מחפש קשרים אנושיים עמוקים יותר מ"לייק" או "ניג׳", שלא לדבר על ההחרבה של המושג "חבר".

לא בגלל שפייסבוק רץ על פלטפורמה סגורה־קניינית.

לא בגלל אלף סיבות אחרות.

אלא, בסופו של דבר, בגלל סיבה אחת. כש־845 מיליון אנשים ברחבי־העולם (שזה 12% מאוכלוסיית־העולם ו־37% מכלל המשתמשים באינטרנט, שמהווים אגב כשליש מאוכלוסיית־העולם) מרכזים חלק ניכר מהתקשורת ביניהם דרך נקודה ריכוזית אחת, זה משהו שאני רואה כהרה־אסון לנו כמין, משהו שהוא לא אחראי הן בהווה והן בהסתכלות לעתיד. לא רוצה תלות של האנושות בגורם ריכוזי בכלל וכשמדובר במשהו יסודי כמו תקשורת בפרט. הבעיה גדולה באופן מיוחד כשמתקיימים גם שני הדברים הבאים:

• הנקודה הריכוזית הזאת היא חברה מסחרית־פרטית־קפיטליסטית אחת, שמעייניה נתונים אך ורק לרווח. לצורך העניין, זה לא משנה אם פייסבוק באמת פרוייקט של ה־CIA או לא: תאגידים (שאם לא שמתם לב, מהווים כח משטרי הולך וגדל) הם מספיק גרועים; לא רק מדינות הן הסיוט של אנשים והאנושות. (ר׳ גם פוסט על רכוש פרטי). למעשה, בכמה מובנים משטר התאגידים ובעלי־ההון (ה"פרטי") גרוע המשטר ה"קלאסי" (ה"ציבורי") של מדינות (ר׳ החוק הזה המתרגש עלינו לרעה כדוגמה מובהקת).
  רוצים לראות משהו מדאיג בעיניים? תכנסו לעמוד הזה ותסתכלו על הריבועים שמראים את הגדלים של ספריות־התמונות הגדולות בעולם: כל־כך הרבה מהמידע הגראפי של האנושות (גם אם רובו המוחלט לא, איך נאמר, מאוד משמעותי) נמצא בידיים של חברה פרטית אחת.
• פייסבוק מהווה מעין "אנטי־אינטרנט": האינטרנט פתוח, מבוזר, ציבורי, (עם פוטנציאל להיות) מאובטח ועם יכולת להגן על הפרטיות והאנונימיות (אם משתמשים בו נכון), עם תקנים פתוחים וחופשיים, ומהווה את אחד המקומות החופשיים ביותר בעולם מכל בחינה; פייסבוק מהווה אנטי־תיזה לאינטרנט. כל פיסת מידע שעוברת דרך פייסבוק לא עוברת דרך האינטרנט החופשי והפתוח; תוכלו לראות את זה באופן מאוד ברור עם תעשו לרגע log out ותראו כמה ממה שאתם מכירים כ"אינטרנט" פתאום חסום בפניכם בתוך האיזור המגודר של פייסבוק, ששאר האינטרנט (כולל מנועי־חיפוש) עיוור לו בלי כניסה לחשבון פייסבוק. שמתם לב כמה דברים שפעם היו אתרי אינטרנט, בתוך רשת מבוזרת, עכשיו הם דפים בגן השמור והסגור של פייסבוק?
  אני אוהב את האינטרנט.

אז למה אני לא מוחק לגמרי את החשבון שלי בפייסבוק? משתי סיבות: האחת היא שיש אנשים שהדרך היחידה ליצור איתם קשר (עד שיוצרים איתם קשר ומבקשים כתובת דואל או טלפון) היא דרך פייסבוק, וכדאי להחזיק חשבון בשביל מקרים כאלה, גם אם בעולם אידיאלי זה לא היה ככה; השניה היא שאני בוחר להשתמש בפייסבוק למטרה אחת בלבד בנוסף על המטרה שכתבתי הרגע (של ליצור קשר עם אנשים ולבקש מהם דרך אחרת לתקשר איתם), והיא לפרסם דברים שכתבתי (כולל הפוסט הזה; אני לגמרי מודע לעצמי, תודה…). אני לא חושב שזה חטא; בפרט, זה לא חוטא לסיבה המרכזית שבגללה הפסקתי להשתמש בפייסבוק: מדובר רק בדיווח (על־ידי קישור) על מידע מחוץ לפייסבוק בתוך פייסבוק, ולא יותר — העיקר נשאר מחוץ לפייסבוק.

אז מה עושים? לטבעונים יש סויה וסייטן; לנגמלי־פייסבוק יש דיאספורה*. רוצים לדעת עוד? תקראו אצל יוסףה; חבל שסתם אכתוב שוב דברים שנכתבו. אני rumpelstilzchen@diasp.org בדיאספורה*, וממליץ על הפוד diasp.org.

קרדיט לאייקון של הפוסט: Nation

לא רק שקרושה זה כיף לעשות, זה גם נורא אלגנטי מבחינת המינימליזם של הכלים (חוט משולש פשוט, וו פשוט, בחלק מהמקרים גם מחט גדולה, וזהו) מול המגוון של מה שאפשר לעשות עם הכלים האלה. זה קצת מזכיר אוריגמי, מבחינת לקחת משהו פשוט (חוט, דף חלק) ולעשות ממנו משהו מורכב על־ידי קיפול שלו לתוך עצמו. מצד שני, בשונה מאוריגמי, כאן מאוד שקוף וברור וישיר להבין את הקשר בין מה שעושים (לפי הוראות או מהראש) ובין מה שיוצא, מה שמאפשר די בקלות לאלתר דברים קרושים. (אני מניח שאנשים שמבינים באוריגמי כן יכולים לראות בקלות את הקשר בין קיפול שנעשה באיזשהו שלב לבין התוצאה הסופית).

יש רשת חברתית נישתית לקרישה וסריגה בשם Ravelry, עם 2 מיליון משתמשים. זה 1/423 ממספר המשתמשים של פייסבוק ו־1/20 (!) ממספר המשתמשים של גוגל+, וזה ממש ממש מרשים עבור רשת נישתית. הרשת הנישתית — אם כי הרבה יותר רחבה (=פחות נישתית) מבחינת מה שהיא עוסקת בו — השניה שאני מכיר בסדר גודל דומה היא Academia.edu, עם מיליון משתמשים. הדבר היפה ביותר והמעניין ביותר ברשת הזאת, מלבד זה שהיא מרכזת מלאן patterns עם אופציות נוחות לחיפוש, זה זה שהיא מאפשרת לראות לכל pattern (סט הוראות אבסטרקטי, בדומה להוראות קיפול באוריגמי) את המימושים הקונקרטיים (פרוייקטים) שאנשים עשו לו, כשב־patterns פופולריים מדובר באלפי פרוייקטים. זה מקסים לראות איך כל מקריש נותן פרשנות קצת שונה וביטוי אומנותי יחודי. אפשר להסתכל על זה שעות.

אז בינתיים עשיתי כמה בובות לאילאיל וראם, ותחפושות מגניבות בעליל (אין המקריש מעיד על קרישתו), ועוד הוו נטוי.
רוצים לראות? הנה תחפושות, פטריה ומפלצול.

החזית לשחרור בעלי־חיים (ALF, Animal Liberation Front) זה דבר מגניב לגמרי: בעולם שבו רכוש ורווח עומדים לפני חיים וחירות, פעילים של החזית לשחרור בעלי־חיים משחררות את מי שכלואים, מעונים, משועבדים ומנוצלים למען הרווח הכלכלי הקפיטליסטי, בלי לגרום פגיעה בגופו (בניגוד לכיסו) של אף אחד. באתי, שחררתי, הלכתי. זה גם מגניב מבחינת אופן ההתארגנות: במקום התארגנות היררכית, סגורה, נוקשה, ריכוזית ובעלת גבולות ברורים, זאת בעצם רשת רופפת (בכוונה) שמאגדת התארגנויות מבוזרות ובלתי־תלויות בכל העולם; יש לזה יתרונות רבים: חוסר ההיררכיה והעצמאות של התאים השונים הם כבר ערך בפני עצמו (עלינו להיות השינוי וגו׳), זה מקשה על מי שרוצה לפגוע ב־ALF להתחפרפר, וזה נותן איזו שם כולל, כמו מטריה, שתחתיו יכולות להתקבץ פעולות שונות שאחרת היו מבודדות ולא קשורות, מה שבסופו של דבר אני מניח גורם ליותר פעולות לקרות וליותר אנשים להשתתף. גם אוכל במקום פצצות מתארגנים באופן דומה, ואקדיש לאב״פ פוסט מיוחד, לאור זה שאני שותף בהקמה של תא ירושלמי וזה מאוד מאוד משמעותי עבורי.

עכשיו אני מבקש ממכם ללכת לאתר הזה, directaction.info, ולהסתכל קצת: אלו הצהרות, אנונימיות ברובן, על פעולות שנעשו לפי הקווים המנחים של ה־ALF. במיוחד כדאי להסתכל על הפעולות שצולמו או הוסרטו. לדוגמה, תראו את הוידאו של זה ותקראו את הטקסט. זה סיפור פשוט, לפי המתכון של סיפורים, על הצלה של תשע ציפורים מהתופת אל האור והחופש. זה מרגש, מעומק הלב, ומרעיד. בדקה 2:27 העיניים שלי התרטבו; אני מודה שיש משהו סוגני בזה שדווקא תמונה של תרנגותול מגרגר על רגל של מישהו ומתנקה זה משהו שעושה עלי השפעה מיוחדת, אבל, נו, כזה אני. בבקשה תראו את הוידאו הזה לפני שתמשיכו, מהתחלה ועד הסוף.

ארגונים כמו ה־ALF וה־ELF עושים הרבה נזק. לפי ההערכות של ה־FBI, מדובר ב־110,000,000$ מאז 1979. היו פעולות שגרמו להפסד כספי כל־כך גדול שהביא לסגירה של מעבדות לניסויים על יצורים חיים וחשים (בהקשר: מאמר מצויין (כהרגלו) של יוסי וולפסון) ובתי־כלא וחדרי־השמדה לחפים מפשע וחסרי־הגנה (כן, הם חסרי־הגנה לחלוטין: הפעולות של ה־ALF הן טיפה באוקיינוס). כשיש נזק כספי, זה מרגיז אנשים. מאוד. ה־FBI הכריז על ה־ALF וה־ELF כעל האיום הרציני ביותר של domestic terrorism בארצות־הברית. רגע, טרוריזם? באמת? כאילו, ואו. זה לא קצת זילות של ה־T-word כשמי שמשתמשים בכח הזרוע והכסף כדי לנשל אנשים וחיות אחרות מאדמתם, לפורר ולהרוס באופן בלתי־הפיך את המקום היחיד שיש לנו לחיות בו (עד להתיישבות בחלל…) למען בצע־כסף או כשמי שרוצחים, מנצלים, כולאים, משעבדים ומכאיבים למיליארדי יצורים חיים חפים מפשע וחסרי־הגנה למען בצע־כסף נקראים ”קורבנות“ (victims בקישור לעיל) ומי שמונעים או מעכבים את ההרס, הרצח והניצול בלי לסכן אף אחד (חוץ מאת חירותם שלהם למען חירותם של אחרים) ובלי שאף לא יצור חי אחד נפגע בגופו במשך עשרות שנים של פעילות ענפה נקראים ”טרוריסטים“. עולם הפוך, ללא ספק. אם למישהו היה ספק באיזה צד נמצאים משטרים באשר הם. (אם זה מאיים על ה־FBI עד כדי כך, כנראה שהם עושים שם משהו טוב ב־ALF/ELF…)
לדעתי חבלה־ללא־סיכון־חיים זאת טכניקה ראויה מאוד כנגד אלימות ורמיסת־זכויות: לשבור רובים, לחתוך גדרות, להרוס בולדוזרים. גרימת הנזק לכלי שבעזרתו נעשית האלימות ורמיסת־הזכויות טובה בכל המישורים, הן סימבולית ואידיאולוגית (מחוייבות לאי־אלימות) והן פרקטית (כך גם אי־אפשר להשתמש עוד בכלים האלה כדי להזיק לאחרים וגם נגרם נזק כלכלי לא מבוטל, מה שמהווה גורם מרתיע שבאמת מביא לשינוי, כשבעלי־האינטרסים מתחילים להרגיש את הכיס טיפטיפה פחות כבד).

אז יש המון אנשים אמיצים שמחרפים את נפשם וחירותם בעבור אלו של הקורבנות אטימת־העיניים ואטימת־האזניים של קוראי הבלוג הזה שבוחרים לשלם מכספם כדי שיתעללו בשבילם בבעלי־חיים. זה באמת מעורר הערצה. מה לי ולזה בפועל, מעבר לסימפתיה? אז גם אני טרוריסט מסוכן, ובטח ימנעו ממני מלהכנס לשטח שתחת מרות ארצות־הברית או משהו בגלל חברות בארגון־טרור בינלאומי מאיים במיוחד.
מעשה שהיה כך היה. ראם אוהב להרדם במנשא. למעשה, זאת הדרך העיקרית שלו להכנס לשנת לילה. בימים שנעים בחוץ, אני נוהג לטייל איתו בגבעה הצרפתית עד שהוא נרדם. ברחוב אחד ראיתי על עץ מונחים לוחות עם דבק חזק עליהם וגופות של יתושים* ומעופפים קטנים אחרים. הדבר הזה היה קיים במרחב הציבורי ואף אחד לא טרח להוריד אותו. בעלי־חיים קטנים שעופפו שם נידונו למוות איטי ברעב וקריעת־איברים בנסיונות להחלץ מהדבק (ועוד בלי משפט). אנחנו חיים בחברה שיש בה מתקני עינויים ומוות ברחוב ולאף אחד זה לא מזיז; מדכא. אחרי כמה פעמים שעברתי שם, מלא עצב יותר מכל רגש אחר, החלטתי לעשות מעשה: לדבר כזה אין מקום, גם אם מישהו קנה את זה בכסף (להתגבר על החִווּט (wiring) הזה, שמוטמע היטב, זה לא קל). הורדתי ושמתי בצד בצורה שלא מסכנת אף אחד. אחרי שבוע הלוחות חזרו, ואז זרקתי אותם לפח, עם דופק פועם. ר׳ גם המאבק החשוב נגד מלכודות־הדבק.
בנוסף, על עץ בחצר פרטית מגודרת היתה תלויה מלכודת־זבובים. זה כבר level אחר… חצר פרטית, מגודרת והכל. אחרי כמה וכמה הרדמות שבהן גלגלתי את הרעיון בראש, פעם אחת לקחתי מקל ומעבר לגדר הפלתי את המלכודת בצורה כזאת שאני מקווה שהיא כבר לא אפקטיבית (רציתי לקחת אותה לפח, אבל היא נשמטה מהמקל בתוך החצר; סביר להניח שהם יחזירו אותה, ואז אנסה לקחת אותה משם, ולא רציתי להסתכן בלהכנס לחצר).
זאת שאלה של האחריות האישית שלנו כלפי עוולות שאנחנו רואים ושותקים להן (”דברים רעים קורים כשאנשים טובים שותקים“). להחזיק בדעות (גם אם רדיקליות) או לחתום על עצומות בלחיצת־כפתור עדיין לא שינה יותר מדי בעולם.
* לכל החוכמולוגים שיגידו ”אבל יתושים מוצצים לנו את הדם!“: היתושים שנלכדו שם לאו דווקא מצצו את הדם למי ששמו את הלוחות שם (זאת ”ענישה קולקטיבית“), ובדבק נלכדו בעלי־חיים רבים נוספים. חוץ מזה, רגע, אתם באמת חושבים שמי שקצת מציק לכם ולוקח לכם זעיר מזעיר של דם (בניגוד ליתושים מעבירי מחלות קטלניות, שזה סיפור אחר, של הגנה־עצמית באמת; אין כאלה כאן) ראוי למוות, ועוד איטי וכואב, בטח כשיש אמצעים יעילים ולא־אלימים להתמודד עם יתושים (מאוורר, ריח, לא להשאיר מקומות עם מים עומדים וכד׳)? זה מידתי זה?

זהו, אלה מעללי בשחרור בעלי־חיים בפעולה ישירה בינתיים…

למה כתבתי את הפוסט הזה? אתחיל בלמה לא כתבתי אותו. לא כתבתי אותו כדי לזכות בהערכת הבריות, שיראו איזה גיבור ומופלא ואמיץ אני (אני לא, מה שעשיתי היה קטן ופשוט וסמלי בעיקרו). אז למה כן? או, יופי ששאלתם. משתי סיבות:

הסיבה הראשונה היא לעורר מחשבה, לנטוע זרע קטן של מחשבה, בנוגע לקדושה שאנחנו מקדשים בה את מה שנקרא ”רכוש פרטי“. עזבו אתכם רגע מהררי התיאוריה הסוציאליסטית והאנרכיסטית לגבי ”סוגיית הקניין הפרטי“. עצרו רגע ותחשבו מתי אתם מקדשים את מה שנקרא השטח הפרטי (וגבולות השטח בכלל) או הרכוש/קניין הפרטי (והרכוש בכלל) ומתי לא. האם פגיעה באחר כשהיא נעשית בשטח פרטי לגיטימית בעיניכם? האם יש הבדל בין פגיעה שנעשית בשטח פרטי או באמצעים פרטיים לבין כזאת שלא? בואו נחשוב רגע:

• אדם שמכה כלב או חתול שהוא ה”בעלים“ שלהם, בבית, מה צריך לעשות איתו? מה צריך לעשות עם הכלב או החתול? אני מניח שתסכימו שצריך למנוע מאותו אדם להמשיך בהתעללות, לחלץ משם את הכלב או החתול, ורובנו הרי גם נסכים על ענישה למתעלל ופרסום הדבר בפומבי.
• מה לגבי אדם שבועט בחתולים ברחוב?
• מה לגבי אדם שמחזיק בביתו (הפרטי…) כלב או חתול בכלוב?
• מה לגבי אדם שמחזיק חתול פרסי בכלוב, גוזז אותו ומוכר את השיער שלו?
• אתם רואים לאן אני חותר. מה לגבי אדם שמחזיק תרנגולת בכלוב ומוכר את הביצים שלה? מה לגבי אדם שמחזיק פרה בכלוב ומוכר את החלב שלה? או, בהכללה, משתמש בבעלי־חיים כחפצים דוממים, כרכוש?
  רגע של אקסקורסוס: אחד הדברים שאני אוהב בטבעונות זה שבעצם הרוב המוחלט של בני־האדם מחזיקים, עמוק בפנים, באתיקה טבעונית או קרובה־לטבעונית, משני כיוונים:
  סתירה פנימית א׳ — הם לא היו מוכנים לעולל לכלב או לחתול זעיר ממה שהם מעוללים יום יום לפרות, תרנגולות ודגים;
  סתירה פנימית ב׳ — הם לא היו מוכנים בשום פנים ואופן לעשות בעצמם לתרנגולות, לדגים ולפרות מה שהם משלמים לאנשים אחרים לעשות בשבילם (לחתוך, לכלוא, להכות, לייתם, להכאיב, להפחיד), ולמעשה הם אפילו לא מוכנים לראות מה שהם עצמם משלמים מכספם יום יום כדי שיעשה (אם יש לכם את ההגינות הפנימית להישיר מבט: א, ב, ג, ד, ה).
  אם זאת לא צביעות ודו־פרצופיות אני לא יודע מה כן. אני דווקא רואה בזה דבר נהדר: הסיכוי לבטל (abolish) את זה שאנחנו חיים בעולם שהוא בית־מטבחיים מאופק לאופק זה בחשיפה של הדו־פרצופיות הזאת ובלתת לאנשים שלווה ושלמות כנה עם עצמם על־ידי המנעות מהסתירות הפנימיות האלה, שמענות את הרוח וגורמות לאדם להיות מחוספס וחסר־רגישות לסבלו של האחר באשר הוא אחר (מכל זן שהוא), על־ידי המנעות מלקחת חלק בזוועות, במעבר לטבעונות. זהו הזרע־של־חמלה שטמון כמעט בכל אחד והוא התקווה היחידה שלנו לשינוי.

מה חשוב יותר? חיים וחירויות וזכויות בסיסיות כמו הזכות לחיים, הזכות לחיות ללא כאב ושעבוד וחירות התנועה, או הרווח הכלכלי? קחו רגע, תנו למחשבות לרוץ בראש, ותהיו כנים עם עצמכם.

זהו? יופי, נמשיך לנקודה השניה. הנקודה השניה נמצאת במרחק שבין להיות סימפתטי לרעיון, להסכים עם משהו, ובפועל לעשות משהו עם זה. אנחנו מחונכים מגיל צעיר שאם משהו הוא ”של“ מישהו אחר, אסור לגעת בו; אני רואה את זה בתגובות הלא־פרופרוציונאליות של הורים/סבים שהילדים/נכדים שלהם נוגעים בצעצועים או דברים שאילאיל או ראם הביאו. המאמץ הפסיכולוגי של לעבור מלחלוף ליד מכשירי העינויים האלה שכתבתי עליהם, שגורמים מוות איטי ברעב ובפציעה עצמית, ולשנוא אותם ולהעצב מהם לפשוט להושיט יד ולהוריד אותם הוא לא טריוויאלי: זה לעבוד משוכה מנטלית משמעותית. המטרה העיקרית של הפוסט, מבחינתי, היא לכתוב ”הנה, עשיתי את זה; עכשיו אתם גם“ — מהיכרות שלי עם עצמי, הרבה יותר קל לעשות דברים (כמו לצאת מהארון, למשל) כשרואים מישהו אחר עושה את זה ומבינים ”רגע, זה בעצם אפשרי, באמת, גם עבורי“. אז הנה, זה אפשרי: צאו ושנו את העולם, צאו עכשיו, תחתכו סורגים, תפרצו מנעולים ותפנצ׳רו את הגלגלים של משאיות ההובלה (האסוציאציית־שואה היא שלכם; אני לא אמרתי כלום :-X).

אם אין אנחנו להם, מי להם? ואם לא עכשיו, אימתי? (הגרסה ה־ALF־ית להלל הזקן)

(כותרת אלטרנטיבית, מחורזת, שאילן הציע: גם אני טרוריסט נחמד, שאל/י אותי כיצד)

ועכשיו, למשהו לא אחר לגמרי: יש ימים יפים בחוץ. זה כל־כך יותר כיף מלהיות בבית. לפני כמה ימים יצאנו אני, אילאיל וראם לרעות שומרים, ח׳ביזות, גדילנים וחמצוצים בשטח פתוח ומלא דשא ועצים שליד הבית והיה כיף לא נורמלי. זה סוף הפוסט, אז אתם יכולים עכשיו לסגור את המחשב וללכת החוצה.

שלום,

חלק גדול מהקסם של פורים לילדים טמון לא רק בהתחפשות עצמה, בלהיות מישהו אחר ליום אחד, אלא גם באינטראקציה המיוחדת עם ילדים אחרים סביב ההתחפשות וכל האווירה שמסביב. לילדים בגן או בבית־ספר יש את חוויה הזאת בדרך־כלל שם; לילדים רבים בחינוך ביתי אין בדרך־כלל מקבילה, ולכן אנחנו יוצרים אחת בעצמנו:

ביום שלישי, ה־6 במרץ, תתקיים בביתנו
חגיגת תחפושות לילדים בחינוך ביתי
כולם מוזמנים (גם ילדים שלא בחינוך ביתי; אנשים מכל מוצא ו(אי־)דת). טווח הגילאים הוא מקטנטנים ועד לגיל 5~ (אחים גדולים מוזמנים, כמובן). בחגיגה נפגש, נשחק וניצור ביחד, ויהיה מעגל בתימה.
בואו — עדיף מחופשים (גם המבוגרים, ולו באופן סמלי) — לביתנו, שבגבעה הצרפתית בירושלים, משעה 10:00. להוראות הגעה, צרו איתנו קשר :-)
ילדים רבים חוששים מלהתחפש. כל אחד יתקבל בשמחה, כמובן, עם תחפושת או בלעדיה.
יוגש כיבוד תוצרת בית (וגם אתם מוזמנים להביא*).

אתם בהחלט מוזמנים להעביר את הדואל הזה ולהזמין את כל מי שלדעתכם ירצה לבוא.

להתראות בקרוב, :-)
עדי, יודה, אילאיל וראם
02-6419913 / 050-6520900
foo@digitalwords.net / alice.wonderland@gmail.com

* כדי שכולם יוכלו להנות, בבקשה שימו לב שלא יהיו באוכל מרכיבים לא כשרים או מרכיבים מהחי.

תוספת (2012/3/7): היה כיף לא נורמלי! אנחנו בהחלט הולכים לעשות עוד מפגשים כאלה.
הכנתי תחפושות סרוגות לילדים. תמונות ופרטים טכניים כאן.

קרדיט לאייקון של הפוסט: Vassil