נושאים של שינוי לשוני

באופן טבעי, העיסוק בבלשנות היסטורית מחייב היכרות עם שלבי לשון שונים. הפניות למקורות ללמוד מהם וולשית תיכונה אפשר למצוא בדף המקורות החיצוניים.

אם בחרתן/ם להתמקד בתופעה חדשה או מתהווה יכול להיות שיועיל לכן/ם להעזר ב־Corpws Siarad Bangor, שמידע אודותיו מופיע בדף הראשי. וולשית היא שפה שנורמות הכתיבה שלה יחסית חופשיות בייצוג של השפה הדבורה בפי דמויות ובכתיבה לא פורמלית. אפשר להעזר בדוגמאות כתובות כדי לבחון את שלבי השינוי הלשוני, אם כי יש לנהוג במידע הזה בזהירות ומתוך מודעות לכך ששפה כתובה (גם אם היא חופשית יחסית מבחינה אורתוגרפית) אינה תעתיק של המדוברת. הכתיבה של קייט רוברטס מועילה כאן במיוחד לא רק בגלל שהיא נותנת לנו הצצה לנוף לשוני מסוף המאה הי״ט ותחילת העשרים אלא גם בגלל שאנחנו יכולות/ים להיות בטוחות/ים שיד עורך.ת לא שיבשה לנו את הנתונים; רוברטס היתה הבעלים של ההוצאה לאור של עצמה, Gwasg Gee.

1. פונולוגיה

Schrijver (1995) הוא ספר חשוב על הפונולוגיה ההיסטורית של שפות קלטיות־בריטיות, שהוולשית נמנית עליהן (ב־LibGen).

• הפלטליזציה של s כמו ב־eisiau /ˈei̯ʃaɨ̯/ (במקור, אגב, מ־exiguus בלטינית), ב־ceisio /ˈkei̯ʃɔ/ „לנסות” או בהיגוי [ˈɪʃtɛ] עבור eistedd. זאת סוגיה שקשורה למעמד הפונולוגי של ʃ.
• כשלמדתי פעם באולפן ב־Pwllheli שב־Llŷn בצפון וויילס אחת המורות באופן די עקבי הגתה את /t/ כמחוכך (affricate): /t͡s/. לדוגמה, את tŷ „בית” היא היתה הוגה /t͡sɨː/. אני לא יודע מה התפוצה של ההגיה הזאת, ויכול להיות שזה יחייב עבודת שדה, אבל זה נושא לבדוק. אפשר להשוות גם למעתק העיצורים בגרמנית עילית שהוליד את Zeit /tsaɪ̯t/ „זמן” (מ־*tīdiz גרמאני) ואת essen /ˈɛsən/ „לאכול” (מ־*etaną גרמאני, עם מעבר דרך /-t͡s-/). התהליך נקרא affrication או affricatization.
• הנפילה של -f. בטקסט של אליס ראינו את הצורה arna’ בשביל צורת הגוף ראשון יחיד של מילת־היחס ar „על”, שהצורה הרגילה שלה בשפה הכתובה היא arnaf. את הנפילה של -f אפשר לראות גם במופעים אחרים של -f בגוף ראשון יחיד (כמו ב־cofia „אני זוכר/ת” מול cofiaf), במורפימות אחרות שמסתיימות בצליל (כמו בדרגת ההפלגה: rhyfedda „המוזר.ה ביותר” מול rhyfeddaf), ובצורות לקסיקליות (כמו ב־gaea „חורף” מול gaeaf). מבחינת הנורמות של הכתיבה רגיל לכתוב את הצורה בלי -f בפי דמויותממה שראיתי לפחות אצל קייט רוברטס יש דמויות שהמלל שלהן נכתב באופן יותר קרוב לשפה הכתובה התקנית וכאלה שבהן הכתיב חופשי יותר ומשקף בצורה קרובה יותר את ההיגוי בשפה הדבורה. נושא משיק מעניין במיוחד לחקור הוא מיפוי של מי הדמויות האלה והאלה, ואיזה מאפיינים לשוניים וחברתיים הולכים בצביר (cluster) ביחד עם התכונות של הכתיב. או כשכותבים באופן לא פורמלי. אני לא נתקלתי במקרים של תיקון יתר (היפרקורקציה) שבהם מוסיפים -f לא מקורי למילים שמסתיימות בתנועה, אבל זה לא אומר שזה לא קיים.
• נפילה של -dd כמו בהיגוי [ˈɪstɛ] או [ˈɪsta] ל־eistedd „לשבת”. צריך למפות איפה זה קורה, ולהשתמש בהקלטות, תיאורים קודמים ואולי גם עבודת שדה.
• ההגה שנכתב כדיפתונג -au בשפה הכתובה נהגה בקווים כלליים /-a/ בצפון ו־/-e/ בדרום בצורה הדיבורית. השפה הכתובה, כצפוי, מייצגת כאן שלב מוקדם יותר.
• הביצוע של mh/nh/ngh הוא עניין דיאלקטלי נוסף שיש לו היבטים דיאכרוניים.
• נקודת ממשק בין שינוי לשוני ומגע בין לשונות היא המעמד של z ממילים אנגליות כפונימה. כמו שאמרנו, אצל חלק מהדוברות/ים יש „ישור” של מילים זרות כאלה למערכת הפונולוגית הוולשית (דהיינו phonological accommodation) ואצל חלק יש היגוי עם [z]. האם מדובר כאן ביצירה של פונימה חדשה עם ניגוד בקוליות מול [s]?
• יש מילים שבהן ההיגוי של wy הוא דיפתונג עולה ויש שיורד, ויש כאלה שנראה שקיימים שני היגויים עם תפוצה דיאלקטלית (לדוגמה, אליבא דוויקימילון wyneb „פנים” יכול לההגות גם /ˈʊi̯nɛb/ וגם /ˈwɪnɛb/ בדרום). האם יש מקרים של מעבר מעולה ליורד או להפך, ומה ההתגלגלות של מקרים כמו wyneb. זאת נראית לי תופעה מעניינת כי אולי היא מושפעת מהשפה הכתובה: אופן הכתיבה של מילים יכול להיות גורם שמשפיע במידה מסויימת על השינויים בשפה הדבורה בחברות אורייניות, מתוך הבחירות של הדוברות/ים שנשענות/ים על הצורה הכתובה כעל נקודת התייחסות בעלת יוקרה (פרסטיז׳ה). יש גם מקרים שבהם מילים נכנסות מבחוץ ולא תמיד ברור לדוברות/ים איך להגות אותן; אולי ההיגוי /oniˈversita/ בעברית מגיע מכך שהו״ו ב„אוניברסיטה” יכולה לסמן גם /o/ וגם /u/. כאן, בדומה לאם הקריאה ו״ו בעברית, הכתב לא מבחין בין שתי צורות היגוי.
• נושא אפשרי הוא לקחת הגה או קבוצה של הגאים (לדוגמה, האפיים הלא קוליים) ולסקור את מקורם והתפתחותם. כמה הפניות והתייחסות ל־ll ɬ מיודענו תוכלו למצוא בעבודה הזאת שכתבתי.

2. מורפולוגיה

• בוולשית דבורה בת ימינו יש ישור פרדיגמה של התנועות בנטיית הפועל, מעבר ממערכת עם חילופי תנועות למערכת פשוטה יותר. ר׳ לדוגמה הנטיה של canu בוויקימילון.

3. מוטציות

• בשיעור על המוטציות דנו מעט במעמד החצי־חיצוני של ts /t͡ʃ/ ו־j /d͡ʒ/, עם מקרים כמו tsips „צ׳יפס” מול o jips „מ־/של צ׳יפס”.Phillips (2007) מציג גם את /n̥jips/ „הצ׳יפסים שלי”. כאן יש לנו כניסה של פונימות זרות למערכת שנמצאת בליבת הדקדוק הוולשי.
• שאלה מעניינת במיוחד בהיסטוריה של השפות הקלטיות היא המוצא וההתפתחות של מערכת המוטציות. למה היא נוצרה בשפות האלה ולמה בהסתכלות טיפולוגית מערכת כזאת כגורם מרכזי בשפה היא דבר מאוד מאוד נדיר (אם כי בהרבה שפות חילופי עיצורים הן מכניזם קיים אך לא מרכזי). השוואה על הענף הגאלי ושאלת המוצא המשותף או ההתפתחות המקבילה הן נקודות הכרחיות לדיון. בדף המקורות החיצוניים תוכלו למצוא שלל פרסומים שעוסקים במוטציות מנקודות מבט שונות.

4. תחביר

• מעגל יספרסן (עם dim). הפניות:

  • ערך בוויקיפדיה (כולל גם התייחסות לוולשית)
  • הספר של יספרסן שבו נוסח השינוי
  • מאמר של David Williw, בגישה מינימליסטית
• התפתחות הכניסה של eisiau/isho/ishe למשבצת האדוורביאלית בדגם ההשאה האדוורביאלי, כמו ב־dwi isho mynd „אני רוצה ללכת” (צורה דיבורית צפונית).
• הגרמטיקליזציה של gilydd (מ־cilydd „רֵעַ”) בביטויים הדדיים (רציפרוקליים): מקור, אופן הגרמטיקליזציה ומקבילות בשפות אחרות.
• ההתפתחות של fe ו־mi, שמוצאם בכינויי גוף ותפקידם הסינכרוני התרחק למשהו אחר. דיון והפניות תוכלו למצוא בעבודה הזאת שכתבתי.
• הנומרטיב מעניין מאוד מבחינה טיפולוגית. המאמר הזה (ב־Sci-Hub) סוקר את „עלייתו ונפילתו”, תוך התייחסות דיאכרונית וטיפולוגית.

5. לקסיקון

• מתי ואיך hen רכש לעצמו את השדה הסמנטי האפקטיבי (affective) שלו ואת תכונותיו התחביריות המיוחדות? גישה אפשרית היא לסקור חתכים לפי תקופות.

6. לשונות במגע

• בדף המקורות החיצוניים יש תת־סעיף שמוקדש למגע בין שפות קלטיות ואחרות. כל השפעה של מגע בין לשונות היא שינוי לשוני, כך שאפשר למצוא שם נושאים לחקור.