'קוואסיר: האיש והרוק'
28 בפברואר, 2008

בשיעורי איסלאנדית עתיקה אנחנו קוראים טקסטים מהספר 'Easy readings in Old Icelandic' של Craigie. זה ספר נחמד (מלבד הדקדוק הקצר שבו, שהוא גרוע) שבנוי מאוסף של טקסטים קצרים באיסלאנדית כשלכל אחד מהם יש גלוסר* תפור לו, באופן מצטבר (כלומר: כל טקסט לא מכיל מילים שהופיעו כבר בטקסטים קודמים, מלבד פה ושם כתזכורת). זאת נראית לי שיטה לא רעה בכלל לרכך את המפגש עם שפה חדשה. אני מתכוון מתישהו להעלות משהו בסגנון לקטע קצר בוולשית, בתקווה שיהיה אפשר לקרוא אותו עם ידע מינימלי, או אפילו לא-קיים, בוולשית.

* באותו עניין וברמה אחרת לגמרי, הספרים של DIAS על וולשית תיכונה מצויינים: בתוך ספרים דקים דחוסים באורח־פלא הקדמה מעניינת, טקסט, הערות מחכימות וגלוסר-קונקורדנציה מלא.

נחזור לעניין. אז אנחנו קוראים קטעים מהספר. כולם הזויים במידה זו או אחרת, אבל הקטע העשירי ('The Origin of Poetry'), הלקוח מההתחלה של ה־Skáldskaparmál הזוי במידה מיוחדת: על איש־המוחטה החכם קוואסיר (יש אגב השערה לגבי אטימולוגיה משותפת עם 'קוועטש'. מר קוועטש?) ועל איך שמהדם שלו, בתוספת דבש, נעשים משוררים וחכמים. הנה, בתרגום חצי-חופשי-חצי-מילולי; Ægir שואל:

'מאיפה הגיעה (מילולית: קמה לה) האומנות הקרויה שירה?' בראגי עונה: 'ההתחלה של זה היתה כשלאלים היתה מלחמה (/ויכוח) עם העם הקרוי ואניר. אבל הם עשו פגישת־שלום וקבעו תנאי־שלום בדרך הזו, ששניהם (האלים והוואניר) ילכו אל כוס אחת וירקו לתוכה את הרוק שלהם. ואז, כשנפרדו, לקחו האלים (את הכוס) ולא רצו לתת לסימן־השלום הזה לההרס, ועשו ממנו איש, הקרוי קוואסיר. הוא היה כל־כך חכם, עד שאף אחד לא יכול לשאול אותו דברים שהוא לא יכול לפתור (לענות עליהם). והוא נסע בעולם כדי ללמד חכמה לאנשים, וכשהוא בא בהזמנה לאיזה גמדים — פיאלאר וגאלאר — אז הם קראו לו לשיחה פרטית איתם והרגו אותו ונתנו לדם שלו לזרום לשתי כוסות וסיר אחד הקרוי אודרריר, והכוסות קרויות סון ובודן. הם ערבבו דבש עם הדם ונעשה מזה התמד (mead) הזה שמי ששותה ממנו נעשה משורר ואיש חכם.' ‘Hvaðan af hefir hafizk sú íþrott, er þér kallið skáldskap?’ Bragi svarar: ‘Þat váru upphǫf til þess, at goðin hǫfðu ósætt við þat fólk, er Vanir heita; enn þeir lǫgðu með sér friðstefnu, ok settu grið á þá lund, at þeir gengu hvárirtveggju til eins kers, ok spýttu i hráka sína. Enn at skilnaði, þá tóku goðin ok vildu eigi láta týnask þat griðamark, ok skǫpuðu þar ór mann; sá heitir Kvasir. Hann er svá vitr, at engi spyrr hann þeirra hluta, er eigi kann hann orlausn; ok hann fór víða um heim, at kenna mǫnnum frœði, ok þá er hann kom at heimboði til dverga nǫkkvorra, Fjalars ok Galars, þá kǫlluðu þeir hann með sér á einmæli, ok drápu hann, létu renna blóð hans i tvau ker ok einn ketil, ok heitir sá Óðrœrir, enn kerin hétu Són ok Boðn. Þeir blendu hunangi við blóðit, ok varð þar af mjǫðr sá, er hverr, er af drekkr, verðr skáld ok frœðamaðr.’
תגים