קורותי היום (טכנית, אתמול)
1 ביוני, 2010

אח… נו אגש לכתוב את קורותי בשעות האחרונות.
דברים עצובים, דברים חשובים ודברים מצחיקים.

נתחיל. אז קמתי בבוקר כשתומאס ילל בחלון שהוא רוצה להכנס הביתה, מה שהעיר את לולי. טוב; לא נראה לי שזה יהיה לכם יותר מדי מעניין. נדלג קצת.

רכבתי לי להפגנה נגד המצור, ששולל זכויות־אדם ממליון וחצי בני־אדם כבר כמה שנים, והתקיפה הצבאית נוטפת־הדם על המשט. הכנתי לי, עם עזרה מעדי, שני שלטים; אחד לי ואחד לתת (שלט יכול לשפר פלאים את הנראות ואת ההעברה של המסר, גם אם במעט מילים, ביחס ללעמוד בלי שלט, אפילו עם צועקים סיסמאות מתחרזות; בהפגנות בשיח' ג'ראח יש לפעמים פחות מדי שלטים, אז עשיתי לי מנהג להביא יותר משלט אחד). הנה השלטים (והנה תמונה מ־Activetills המאממים):

היתה הפגנה גדולה ומעצימה, וחשובה.
אין לי יותר מדי מה להגיד על ההפגנה עצמה, שלא יפול לקלישאות, מלבד זה שהמאבקים בגזענות ובאלימות־המדינה, שבדרך המאבק עצמו מראים שאפשר לפעול ללא הבדל מוצא וללא אלימות, הם באמת נקודת־אור במציאות הקודרת של החברה שאנחנו חיים בה, חברה שמקבלת יותר ויותר גזענות והפרות בוטות של זכויות־אדם (וזכויות בעלי־חיים שאינם אדם, אבל זה תמיד היה…) כדבר לגיטימי ורצוי ופועלת בהתאם (מפרה זכויות־אדם ופועלת באופן גזעני). אני אופטימי: כמו שכתבתי — ברלין ב־1990 ו־דרום־אפריקה ב־1994, ואצלנו, יושבי חבל־הארץ המדמם הזה, בקרוב (אמן-טפו-טפו-טפו). אגב ברלין (והיה משעשע לשמוע התבלבלות בין 'מן ע'זה לבלעין חֻרה חֻרה פלסטין' ל־'מן ע'זה לברלין'), מעניין כמה נקלט הרפרנס בשלט.

אז מה היה? הפגנה גדולה, אנשים מגניבים שעלו על אחד הגגות, וגרון צרוד אחד (וגם התראיינתי לטלוויזיה החברתית; לא יצא לי הכי מוצלח, אני חושב, ועשיתי קצת דה-רדיקליזציה למסר (בהסתכלות לאחור אני לא לגמרי מבין למה; אלמד לעתיד), אבל אני מקווה שהתוצאה תצא בסדר ושלא יחתכו יותר מדי בעריכה).
היו שם שוטרים בלי תגי־שם שסרבו להזדהות (אם זה מעניין מישהו, מדובר בעבירה על החוק, whatever that means), כולל אחד שאמר לתייר ששאל אותו מה יש כאן 'זיס איז בד' (עד כמה שאני יודע, גם זה לא חוקי לשוטר בתפקיד), ואף אחד מהשוטרים, כולל אלה מהדרגים הבכירים יותר לא אמר לאחרים לשים תגים או להזדהות. כשהעברנו עליהם ביקורת, חלק חייכו חיוך חסר־הבעה וחלק סתם היו לא מנומסים ('לך! לך!', [lẽːx, lẽxː]), תימה שעוד תחזור בהמשך. בכנות מעניין אותי מה הם חושבים לעצמם ואיך הם תופסים את עצמם, ואיך מסתדרת להם התמונה של 'אנחנו מגיני הסדר והחוק' או מה שזה לא יהיה, עם זה שהם מפרים את החוק. באמת מסקרן אותי.
היו הרבה דברים שטנציים וצפויים (אצבעות משולשות וקריאות 'אתם חארות!', שלהם הגבתי בשליחת־נשיקה, וגם חיוכים וצפירות וסימנים של 'V' עם האצבעות), והיו שיחות גם עם אנשים פרו וגם עם אנשים אנטי (כולל אחת שאני באמת חושב ששינתה את הדיעה שלה קצת לגבי הסמולנים יפי־הנפש ובאה בזעם־מתקפה ויצאה בחיוך). אחת השיחות הפחות נעימות היתה עם שלושה אנשים, שאחד מהם אחרי דקה של שיחה איים עלי באונס אם יצא לו לראות אותי בסמטה חשוכה ('אני יזיין אותך בתחת!', במילים שלו), וכשהגבתי בזה שאין לי שום דבר נגד מין אנאלי, אבל אני מתנגד נחרצות למין שאינו בהסכמה ובפרט אין לא רוצה לעשות איתו סקס, מה שהוא עשה היה לקרוע לי את שלט, אחרי שהספקתי להתלונן לשוטר שעמד ליד על האיום באונס, כדי לראות מה יקרה (כצפוי, כלום). באותה נקודה הלכתי, ואז שמתי לב שהוא קרע מהמילה 'Tear', מה ששיעשע אותי עמוקות:




לקראת סוף ההפגנה באו כמה אנשים עם דגלי־ישראל גדולים וצעקו כל מני־דברים ושרו את 'התקווה' (אני אישית מעדיף הרבה יותר את 'התקווה' באספרנטו: La Espero) ואת 'עמישראלחי' (כשהיתה קו-שירה משני עברי הכביש…) בדבקות ריקה. אחת הקריאות המצחיקות ביותר היתה 'לכו לעזה! לכו להפגין בעזה, נראה אותכם!' (בכיף! זה הרי חלק מהעניין במשט, להגיע לעזה), וברגע של הברקה צעקתי בקצב ובמלוא הגרון 'אי־אפשר! אי־אפשר! אי־אפשר! יש מצור! יש מצור! יש מצור!', מה שדי תפס :-)

אז אחרי ההפגנה הלכתי לאוגנדה, לא לפני שהטבעתי את עצמי בעוד דברים לעשות (הפעם לטלוויזיה החברתית), ובדרך, כדי לראות מה יהיו התגובות ואם יאנסו אולי על אמת או סתם יפוצצו אותי מכות (למקרה שתמהתם, לא, אבל אני מניח שזה כי לא הלכתי בסמטאות חשוכות…), נשאתי שלט. דווקא קיבלתי תגובות מתעניינות, חוץ מאחד שדן איתי על זן-בודהיזם (You're a piece of shit) ועל חופש התנועה (…Go away or I'll), ושוחח איתי על תיאוריה קווירית ועל אחווה אנושית חוצת גבולות של מוצא ומין (Go fuck with Arabs, y'homo), וכמעט שערך ניסוי פיסיקלי בשלט שלי ואיים ללמוד אנטומיה פנימית על הגוף שלי אם לא אתרחק, כשהחברים שלו מריעים לו '!Jeremy! Jeremy'. (לפחות אחד האנשים שם היה נחמד ואמר לי, לא בלי צדק, שאין טעם לדבר עם אנשים שהם disrespectful). היה נחמד באוגנדה ומצאתי דברים מעניינים לקרוא ולשמוע.

כרגיל כשאני חוזר ממרכז־העיר בלילה, עברתי דרך שיח' ג'ראח (מעולם לא נתקלתי באלימות ובפגיעה ברכוש כשעברתי ואני מקווה לא להתקל).
יצאתי לכביש מס' 1, ובאיזור של הפסל של החתולים ראיתי שוטר יס"מ (או מג"ב או מה שזה לא יהיה; אני צריך לעבור קורס באיך לזהות מי ומה המשמעות הפרקטית של מי זה מי) זורק שקית (או משהו אחר, לא טרחתי לבדוק מה בדיוק) לכביש. ביקשתי ממנו, בשיא הנימוס, שיאסוף את השקית ושלא ילכלך את השטח הציבורי. כשהתעקשתי, הוא וחבר מרעיו — כולם, כ־15, לבושים באותם מדים, עם אלות ורובים — התחילו להתנפל עלי ביחד (לפחות רק מילולית; אף אחד לא אנס אותי או פוצץ אותי מכות, איזה כיף לי!), תוך שהם מנסים לכמת אותי (יא אפס), גוזרים דימינוטיבים פאלוצנטריים (בולבולון!), שואלים אותי שאלות פילוסופיות (מי אתה חושב שאתה?), דנים בשאלת מקומה של הגילנות בחברה (אתה יודע בן כמה אני?), מאיצים בי להגיע הביתה (סע! סע!) ומטיחים בי שלל כינויים צבעוניים, תוך שהם מתקדמים אלי עם הרובים והאלות שלהם. מפחיד? די; לא ממש התחשק לי שאחד מהם ירצה להוכיח לאחרים שהוא גבר-גבר וירביץ לי. ביקרתי אותם על האופן שבו הם התנהגו, מה שגרם לתוצאות צפויות (המשך השצף), כשהאמירה המטרידה ביותר היתה 'תזהר, רואים את הפרצוף שלך יותר מדי בהפגנות'. לא בא לי להיות על הכוונת שלהם (פיגורטיבית או לא) בהפגנות או בכלל. אני לא הולך להמנע מהפגנות או 'להוריד פרופיל' (אי אפשר, כבר יש לי 21…), לא כי אני אמיץ וגיבור, אלא כי אני רוצה לחיות במקום שבו אני לא צריך לפחד מבריונים כמותם.
אם למישהו היה ספק אם יש במדינה הזאת רשות שהיא לא הרשות המבצעת, אני חושב שאין ספק שבסופו של דבר יש רק רשות אחת משמעותית, שעושה מה שהיא רוצה ושיש לה זרועות בשאר הרשויות הפקטיביות או הסמי-פקטיביות (מי אמר אישור אוטומטי של דרישות צבאיות מצד בית־המשפט? מי אמר גנרלים בכנסת? מי אמר שוטרים וחיילים שמפרים בצורה בוטה את החוק? מי אמר התעלמות טוטאלית מפסיקת בג"ץ בעניין תוואי חומת ההפרדה הגזעית בבלעין?). אנחנו, כמי שחיים כאן, צריכים להיות מודעים לזה שאנחנו חיים במדינה שאינה דמוקרטית, ולדעת לפעול בהתאם.

זהו. אני מקווה שהיה לכם מעניין.

קרדיט לאייקון של הפוסט: I ♥ Gaza.

תגים