דיכוי מגדרי, אי־אלימות ואנרכיזם
30 ביולי, 2010

לא, זה לא שאני הולך לכתוב על הסוגיה של אנרכיזם ו(אי־)אלימות, שדשו בה כל־כך הרבה. אני כן הולך לכתוב על שני דברים שנתקלתי בהם לפני שבועיים בהפגנה השבועית בשיח׳ ג׳ראח ודבר שעלה כבר לפני למעלה מחודש במכתבים שנשלחים ברשימת־התפוצה של הפעילות; דברים שגורמים לי לחשוב על מי האנשים שאני פועל (גם אם כפעיל לייט) יחד איתם. לא הגעתי למסקנות ברורות, ואני מנסה להבין ולפרש את המידע הסותר שאני רואה.

ראשון ראשון ואחרון אחרון, לפי סדר כרונולוגי.

נתחיל בדיכוי מגדרי. כל־כך הרבה מילים נכתבו בביצה האינטרנטית שאין באמת טעם לכתוב עוד, ולחזור על דברים שנכתבו. אסתפק בקישור לקישורים: אצל יניב יש קישורים לפוסטים שנכתבו בעניין, וגם מילים משל עצמו. אם תסתכלו בתגובות כאן תראו תגובות שלי (יודה) שמקשרות לדברים שכתבתי.

השבוע, אגב, אין את המלל הדכאני בהודעה על ההפגנה. אם הם פספסו או שבשקט הם יורדים מהעץ אני לא יודע; נחכה לשבוע הבא…. בכל מקרה, בואו להפגנה ותביאו דברים שיעזרו לאנשים מאלעראקיב.

בין אם יש את המלל הדכאני או לא, זה לא משנה את זה שאמשיך לבוא להפגנות: ההפגנות הן לא של מי שכותבים באתר ושולחים את המכתבים; הן של כל אחת מהאנשים שמשתתפות בהפגנות. מבחינתי, להמנע מלבוא זה להכיר ב'בעלות' של פעילים מסויימים — שבהחלט אי אפשר ולא נכון להמעיט בפעילות החשובה שלהם, שראויה להערכה — על ההפגנות. אם מדברים על אי־היררכיה, זה ה־מקום.

נמשיך ב(אי־)אלימות.

לפני שבועיים הצטרפתי לצעדה משער שכם. כשהגעתי, כמעט שפספסתי את הצועדים, שבדיוק האחרונים שבהם נכנסו לרחוב, ואני בספק אם הייתי מוצא אותם אם הייתי מגיע דקה מאוחר יותר… הצעדה היתה נחמדה, והיה נעים לראות את התגובות של האנשים ברחוב, אם כי נקודה עכורה מבחינתי היתה הערה של משמרת הצניעות שאני הורס את שיתוף הפעולה או משהו כי הגעתי בחצאית שלא מכסה את הברכים או משהו. שוין.

המשטרה לא אפשרה לעבור דרך הבתים, אז עברנו בדרך צדדית. הדרך עברה ליד בית של משפחה של אנשים ממוצא פלסטיני, כשבחצר היה ילד קטן ששיחק ברובה צעצוע מפלסטיק, שנראה אמיתי (לא סגול עם נצנצים כזה; שחור ובגודל אמיתי) וכיוון לעברנו. אף אחד לא אמר מילה. מיותר (או לא?) לציין שאם ילד של אחד המתנחלים שגרים בבתים הגזולים היה עושה את אותו הדבר בדיוק, אין ספק שהצועדים היו מקימים רעש לא קטן. ניסיתי לדבר עם הילד; לא עבד (בימי שני אמורים להיות שיעורי ערבית; אולי אלך). כמעט כל הצועדים כבר עברו ואני השתרכתי מאחור עם האופניים, כך שהיה מאוחר מדי להעלות את העניין ולהסב את תשומת־לבם. עצוב, ולא ממש מבין איך האנשים שמדברים כל־כך יפה על מאבק לא אלים יכולים לשתוק כשנותנים לילד רובה לשחק בו (על כל הבסיס החינוכי והחברתי שעומד מאחורי זה), המשכתי ללכת, כשהילד ממשיך לשחק ברובה ולכוון אותו אלינו.

ונסיים באנרכיזם (or lack thereof).
הגענו להפגנה. פסט פורוורד. הלכנו למקום שמכונה מתחם אום הארון. השמש קופחת, ואז מגיעים פתאום נגנים מחבל־הבאסקים, שבאו להביע סולידריות. כן, פתאום הצלילים הרגילים התחלפו במוזיקה באסקית. היה מגניב בטירוף, ונורא יפה (אם כי קצת מונוטוני), והיה נחמד לראות איך המתופפים המקומיים, שהם מצויינים בפני עצמם, הצטרפו למוסיקה. אבל אז הם התחילו לנגן את 'התקווה' (זה שבעברית; לא זה שבאספרנטו…). יש מסביב אנשים שמתקראים 'אנרכיסטים' ושאר אנשים שהמנונות של מדינות, ובפרט של מדינת־ישראל, אמורים לעשות להם חררה, אבל אף אחד לא מפריע את הנגינה. צפצפתי בצופר של האופניים וקראתי בוז, אבל בקול של התופים והכלים הבאסקים זה נבלע. ראבק, אם כאן בשיח׳ ג׳ראח באמצע הפגנה זה עובר בלי שאנשים מוחים על זה, אז איפה לא?

אחרי שהם גמרו לנגן, פניתי אל אחד הנגנים ושאלתי אותו איך הוא היה מגיב אם הייתי מנגן את ההמנון הספרדי. הוא אמר שהוא היה מבקש ממני ללכת. שאלתי אותו למה, אם כן, הוא ניגן את התקווה. לא היה לו שמץ של מושג; הוא הכיר את זה כמנגינה בלקאנית, ובכלל לא ידע שזה ההמנון של מדינת־ישראל. התנצלויות הדדיות. זה קצת כמו העניין השלישי כאן (תזכורת עצמית: להיות פחות חשדן לגבי כוונות של אנשים), אבל זה לא גורע כלום מהאכזבה שלי מהסביבה, שלא ידעה שמבחינת הנגנים מדובר במניגנה בלקאנית ושאין ספק שקראה את המוזיקה כלחן של 'התקווה'.

אין לי מסקנות חדות מכל זה. אני מקווה להיות מסוגל לענות מתישהו על השאלה שבתחילת הפוסט.

ובעניין אחר: היה לי נורא נורא כיף במצעד הגאווה היום (well, טכנית אתמול). זה אולי נדוש שחלק גדול מהאושר שלנו תלוי באנשים שקרובים אלינו ושאנחנו אוהבים, אבל יש בזה לא מעט אמת.

תגים