כאן גן, גן הורים
31 בינואר, 2011

בשנה הזאת אילאיל בגן־הורים (למי שלא מכיר את הקונספט, בתמצות: גן־הורים (או 'גן ילדים שיתופי') זה התארגנות משותפת של משפחות לסבב שבו בכל יום משפחה אחרת מטפלת בביתה בילדים של כולם (בסיוע של גנן/ת שכיר/ה, במידת הצורך)). זאת חוויה מיוחדת מאוד גם לילדים וגם להורים, ואני מקווה כל־כך להמשיך איתה בשנה הבאה. אפשר לדבר על גן־הורים מזוויות שונות, אבל בקליפת האגוז מדובר, מבחינתי, בלא לעשות מיקור חוץ (outsourcing) לגידול של ילדים, אלא לקחת אחריות על הגידול שלהם ולתת להם קבוצה מגוונת ושוויונית לגדול איתה. התארגנו שש משפחות — חמש מארחות שכל אחת נותנת יום בשבוע ואמא אחת שלא מארחת אבל נמצאת בגן כל יום כהורה אחראי שני — ליצירה של מרחב נעים, בונה ומעשיר לילדים.

אנחנו רוצים לעשות גן־הורים גם בשנה הקרובה, לגילאי 2–4 (כלומר, לילדים שיהיו בגילאים האלה, פחות או יותר, באיזור אוקטובר–ספטמבר). אנחנו גרים בגבעה הצרפתית; הגן השנה הוא בבית זית, ברמות, ברמת מוצא, בגבעה הצרפתית ובעין כרם (שזה רחוק, כך שיום בשבוע אילאיל לא בגן). חמש משפחות מארחות זה אחלה בשביל חמשת ימי הגן בשבוע; אפשר גם יותר ואז זה יוצא שלא כל שבוע כל משפחה נותנת יום. אם אתם רוצים להשתתף, או לשמוע פרטים (נשמח לספר ולדבר, ולענות על כל שאלה), צרו קשר בטלפון 02-6419913 או 050-6520900. עיקר הפוסט הוא תיאור שלי של החוויות, התחושות והמחשבות שלי מגן־ההורים השנה וביחס לרעיון 'גן־הורים' באופן כללי. בסופו, ענייני תכלס לגבי הגן של השנה הקרובה.



כשאני מסתכל על אוסף החוויות שמספק גן־הורים (ואוסף החוויות שלא) מול אוסף החוויות שהיו לי בגן ושאני רואה שיש לילדים היום בגנים רגילים (ו, כאמור, אלו שנמנעות מהם), האושר שלי (כן, זאת לא מילה בומבסטית מדי) מזה שאילאיל בגן־הורים רק גדל, כי אני יודע מה האלטרנטיבות: הגן של אילאיל הוא בלי גדרות, בלי אלימות מצד המבוגרים, בלי בושה (מה שהיה מאוד מרכזי לפחות בגנים שאני הייתי בהם), בלי 'ילדים טובים' (מקבלים מדבקיה/כוכב) ו'ילדים רעים' (עומדים בפינה), כמעט בלי סקסיזם והפרדה מגדרית מצד הגן (כלום ביחס לגנים רגילים), בלי גזענות ולאומנות, בלי ניכור והתייחסות לכל הילדים כאל מקשה אחת; הגן של אילאיל הוא עם היכרות וקרבה והכרה בכל ילד כעולם בפני עצמו (לא כסיסמה, אלא באמת), הוא עם מתן מרחב נעים וביתי לילדים ליצור קשרים ביניהם ולהתהוות, עם תפריט טבעוני מגניב (חסל סדר שניצלונים ופתיתים! הידד לקינואה־עם־ירקות, לשייק הירוק, לקציצות המש ולטחינה המלאה), עם פלורליזם והיכרות עם אנשים ודרכי־חיים מגוונות מקרוב ומתוך כבוד הדדי אמיתי, עם רוגע, פשטות וקשר מיוחד מאוד בין הילדים והמבוגרים.

יש, כמובן, קשיים (כלומר, בין ההורים…) וחסרונות, ודברים להתמודד איתם ומורכבויות (שזה טוב), אבל עבור אילאיל (בשם הילדים האחרים, והמשפחות שלהם, אני, כמובן, לא מתיימר לכתוב), עבורי ועבור עדי המבנה הזה מאוד מאוד מתאים. מבחינתי אני שלם עם הדרך הזאת כ'הטוב ברובו'; לפי תפיסתי ולפי מה שאני רואה מול העיניים זאת דרך נפלאה לגדול בה ולגדל בה.

גני־ילדים רגילים, גם אם בחברה שאנחנו חיים בה הם דבר מקובל מאוד, הם לא חוק טבע ולא גזירה משמיים, ולא היו כאן תמיד וישארו כאן לנצח. למעשה, מספיק להסתכל קצת על חברות אחרות כיום או על העבר כדי לראות שבמקומות שונים ובתקופות שונות ילדות (אם קיימת/היתה) יכולה להיות שונה מאוד. בחברה שאנחנו חיים בה הגן הוא צומת של שני מאפיינים חברתיים, לעניות דעתי:

למעשה, הבידוד, מיקור החוץ של החינוך ומסלול־החיים ה'נכון' קשורים זה בזה הדוקות, קצת כמו חבל שמורכב מכמה חוטים.

הבידוד (העובדה שהילד נחשף למספר מצומצם של דמויות ודרכי־חיים; בעיקר המשפחה, הגן והחברים מהגן) הוא כפול: צד אחד שלו הוא צמצום החוויה של הילד בעיקר למפגש עם בני גילו (כאן משתלבים גידול הילדים שלא בקהילה עם מסלול־החיים, שבנוי לפי קבוצות־גיל, שהקריטריון המרכזי בו הוא שנת־היצור) והצד השני הוא צמצום המפגש עם מגוון של דמויות מבוגרות (כשהמרכזיות בדרך־כלל הן ההורים והגננת) ומגוון של בתים. בגן־הורים לא רק שהילדים נפגשים עם בני גילאים שונים (אחים וסבים בעיקר) אלא גם שהרבגוניות של הבתים השונים לא נמחקת, כמו שהיא נמחקת בגן רגיל לידי תמונה הומוגנית חדגונית שמיצגת רוח הגמונית מסויימת (כשהתייחסות למגוון, אם היא בכלל קיימת, היא בדרך־כלל לא יותר מאשר הצגה פסאודו־ליברלית).
העושר בגן־ההורים הוא לא רק במפגש עם הבתים השונים, אלא גם בכך שהמבנה שבו נמצאים הילדים הוא בית (על כל קשת החפצים שיש בו ומה שאפשר לעשות איתם ואיך שאפשר להשתמש בהם במסגרת הגן) ולא מבנה שמתוכנן למטרה צרה אחת (אפילו גן רגיל מושקע ומעוצב מבחינת המבנה והחפצים עדיין משתף בחווית הגן רק אוסף 'מותאם' של חפצים). אם יש לכם בית שגדלים בו ילדים, הוא כבר מצוייד כראוי לגן־הורים (לכל היותר צריך לקנות כמה צלחות וכוסות מפלסטיק); לכל מי שחוששים: לא צריך בית גדול כדי להשתתף בגן־הורים — הגן השנה הוא גם בבתים קטנים יחסית וזה עובד יופי. יצירת הקהילה הקטנה של גן־ההורים, גם אם היא לא בהכרח רציפה מבחינה גיאוגרפית (כן, חסרון בולט הוא הצורך במכונית; אני מקווה שנצליח לבנות גן־הורים שמרוכז בעיקר בגבעה הצרפתית והאיזור שבמרחק הליכה/רכיבה), מחזירה משהו שנדחק הצידה בחברה הקפיטליסטית המנכרת: ערבות הדדית — בגן־הורים כל אחד מההורים מופקד על האוצר הכי יקר של האחרים.

במעין הערת־אגב, אצטט מהמאמר לרחף על ענן מכושף ולשוט לעבר נופים קסומים מאת דנה כספי, שפורסם באתר 'הפנקס'. המומינים, אגב, הם אורחי־כבוד בגן־הורים כשהוא אצלנו:

[...] ואכן מהר מאוד התחוור לי שהספר לא בהכרח נכתב לילדים. אין בו שמץ של התיילדות ומרבית הדמויות אף אינן מוגדרות לפי החלוקה הרגילה של "ילדים" ו"מבוגרים". שוררת בו אווירה בוהמית שאף היא אינה אופיינית לספרי ילדים, בהם לרוב מתקיימים יחסים מוגדרים בין הדמויות. אמנם בבית מומין גרים אבא ואמא וילד, אבל גרים בו גם אחרים, שלא זו בלבד שאינם בני משפחה, הם גם יצורים מסוג אחר לגמרי. אפשר כמובן לראות את בית מומין כמיקרוקוסמוס סימבולי ואוטופי, שבו מתקיימת שגרת יום־יום בטוחה אך מרגשת ומלאת הרפתקאות, אלא שאין בתיאור כל הטפה או ניסיון לחנך — מומינטרול אינו "לומד" לקבל את גחמותיהם של ידידיו סנופקין וסניף — הוא פשוט מקבלם. מומינאמא ומומינאבא אינם מזמינים את המיולין לביתם משום שהוא חריג ובודד — דלתם פשוט פתוחה לכל אחד מיושבי העמק. [...]

מבחינה חינוכית־ערכית ומבחינת התפריט (עבורי התפריט קשור באופן הדוק לחינוך ולערכים ולאידיאולוגיה: חמלה ואי־אלימות), הרי שכאשר יש אנשים שונים, יש תפיסות שונות ודרכי־חיים שונות. מה שסיכמנו השנה, ונראה לי נכון גם לשנה הבאה, הוא שהגן יפעל על בסיס המכנה המשותף, בלי לחצות קו אדום של אף אחד, מתוך כבוד הדדי והכרה בשונות ואהבת השונות (אני מעדיף גן פלורליסטי ומגוון, גם אם זה אומר 'התפשרויות' על גן בצלמי ובדמותי). מה שהתברר הוא שבסופו של דבר, עם גמישות מתאימה מצד המשתתפים בגן, המכנה המשותף הוא לא קטן בכלל והחששות שלי בתחומים האלה לא היו מבוססים. אני מניח שבחלקו זה נובע מכך שבכל מקרה אנשים שמגיעים להשתתף בגן־הורים יש להם כבר לא מעט משותף בתפיסה החינוכית. הרציונל שמאחורי הפעולה על בסיס מכנה משותף בחינוך ובתפריט הוא פשוט והגיוני: מה שחורג מהמכנה המשותף ההורים הרלוונטיים יכולים להשלים אחרי הגן, בין אם זה מאכלים ובין אם זה מסרים ותפיסות.

גן־הורים מבחינתי זאת לא רק דרך טובה לגדל בה ילדים בהווה, אלא גם עוד לבנה בבניין של חברה כמו שהייתי רוצה לחיות בה. כשחושבים על תנועות לשינוי חברתי, חושבים בדרך־כלל על פעולות נגד המצב הקיים: הפגנה נגד זה וזה, מחאה נגד זה וזה, מניעה של הריסה של זה וזה. זה חשוב, כמובן, אבל לפעול רק ככה זאת מלחמת מאסף. נתיב שאני חושב שהוא משמעותי במיוחד, ולצערי לא תופס את המקום שהיה ראוי לתפוס בסצינה האקטיביסטית במחוזותינו, הוא בניה, בניה של התארגנויות חדשות, של מוסדות חברתיים חדשים, של דרכים חדשות לְקֶשֶׁר בין אנשים, של יחסים חברתיים חדשים — בניה שלא רק מחליפה את הקיים, אלא יכולה ליצור גם סוגים חדשים של יחסים שלא קיימים כיום.
גן־הורים, עבורי, הוא סוג של התארגנות כזאת, התארגנות שבניגוד לגנים רגילים (לאמר, רגילים כיום…) יכולה להתקיים בעולם האחר, הטוב יותר, האפשרי: גן־הורים הוא קהילתי, הדדי, לא־היררכי, לא ריכוזי, על־ידי האנשים למען האנשים עצמם, ישיר (כמו בפעולה ישירה, בלי פניה לגורמים מתווכים), שורשי (grassroots), מקומי, לא קפיטליסטי (לא ביחסים חברתיים של קונה ומוכר, של הגינון כמוצר, או של עובד ומעביד), פלורליסטי (בלי מחיקה של שונות: גיוון רב־תרבותי, רב־לשוני וכו׳ שמגיע מזה שהגן לא סובב סביב נקודה ריכוזית אחת, הגנן/ת; חשיפה לכלל המגוון האנושי שמרכיב את השותפים בגן), לא קולקטיביסטי (קשור לגודל הקבוצה ולהיכרות המעמיקה), עם החלטות משותפות ושוויוניות (כשמחליטים בהתחלה איך מחליטים החלטות: בקונצנזוס או בדרך אחרת), בלי גילנות (אילאיל לפעמים מונה חלק מההורים בתור ילדים) — וזו רק רשימה חלקית של תכונות של התארגנות בת־קיימא בעולם הרצוי. אם להיות פומפוזי לרגע: לבנות כבר עכשיו, בהווה שלנו, את העתיד; פיסת עתיד שנטועה בהווה.

אתן עכשיו שתי דוגמאות מהשבוע האחרון, שאולי מבהירות יותר מכל כמה נקודות לגבי מה יכול להיות גן־הורים. תוך כדי שאתם קוראים, תחשבו על כמה לא סבירות הסיטואציות היפות האלה, על כל החלקים המרכיבים אותן, בגן רגיל:

לגנים רגילים יש, בין שאר המטרות, שני תפקידים עיקריים באפשור של חברה שהעבודה והרווח הם מהכוחות המניעים המרכזיים שלה ומהערכים שלה: האחד הוא בייביסיטר יומי ללא מעט שעות ביום שמאפשר להורה/ים לעבוד, והשני הוא הכנה של ילדים לבית־הספר ומשם לתיכון ולצבא ולאוניברסיטה ומשם לשוק העבודה. כחלק מהתפקיד השני, שמטרתו לייצר בסופו של דבר 'אזרחים מועילים' עם עולם ערכים הגמוני מוגדר מראש, בגנים רגילים יש המון דגש על 'תכנים' ו'העברה של חומר' (מי אמר 'החצב מבשר את בוא הסתיו' ולא קיבל?). בגן־הורים, לפחות בזה שאנחנו משתתפים בו, הלמידה היא לא פורנטלית־מוכתבת ולא מתיילדת ומזלזלת באינטליגנציה ובכושר־הלמידה של הילדים, אלא למידה שהיא במענה לכל הילד לפי הצרכים שלו, האופי שלו, הרצונות שלו והדברים שמעניינים אותו ומדברים אליו. למידה שהיא לא 'עכשיו, ילדים, נלמד על זה וזה וזה', שהיא מוכתבת מראש ומתייחסת לכל הילדים כאל מקשה אחת, אלא למידה שהיא אישית ומהווה חלק אורגני מהחיים והגדילה (ר׳ לדוגמה הסיטואציה הראשונה דלעיל: לילד המסויים הזה, מההיכרות שלי איתו, מתאימה דרך הלמידה הזאת, של tutoring מבוגר־ילד אחד על אחד עם משהו חיצוני להשען עליו (במקרה דנן, ספר עם איורים מתחומים שונים ומשונים, או במקרה אחר חיות צעצוע או רכבת צעצוע עם מגנטים)). לא מביאים להם תמונה של חצב, אלא יוצאים החוצה וחווים מה שקורה מסביב ומדברים עליו בגובה העיניים ובצורה פשוטה וישירה (תוך כדי לעיסת חמציצים…).

אז מאוסף של ילדים לא קשורים שאני לא מכיר, קבוצת החברים של אילאיל הפכה לקבוצה שאני מכיר לא רע בכלל כל אחד מהילדים בה ומרגיש קרוב אליו, באופן הדדי. זה חשוב ונעים לא רק כי הם ילדים מקסימים, אלא כי לדעתי שותפות בחיים של הילד — לא רק כ'איך היה היום בגן, חמודי? (תשובה). —יופי.', אלא כזאת אמיתית — זה משהו מאוד חיובי. עבורי, זה מרגש וחשוב לי מאוד להמשיך עם זה.

לכן, כאן מגיע החלק התכלסי של הפוסט: גן־הורים גם לשנה הקרובה. אם אתם רוצים להשתתף או לשמוע פרטים, צרו קשר בטלפון 02-6419913 או 050-6520900. חששות ותהיות הם דבר צפוי; אל תהססו להעלות אותם ולגלות שהדברים קלים יותר מבפנים מאשר איך שהם נראים מבחוץ. לא צריכים להיות 'גננים מקצועיים' או 'מוסמכים' כדי להיות הורים בגן־הורים, ממש לא; זה משהו שמתפתח ומשתכלל ונעשה טבעי עם הזמן ועם ההיכרות עם הילדים הפרטיקולריים, היכולת להיות הורה בגן.

כדי להגיע לכמה שיותר אנשים שזה רלוונטי עבורם, כדי ליצור בסופו של דבר קבוצה שתהווה את הגן, עיצבתי מודעה. אם תוכלו להעביר אותה (ו/או קישור לפוסט הזה; ו/או המודעות בערבית ובאנגלית, שבהמשך) הלאה לכל מי שאתם חושבים שזה רלוונטי עבורם, אהיה אסיר תודה:


הנה קובץ PDF (להדפסה), והנה המקור. אתם בהחלט מוזמנים להשתמש בעיצוב ובתוכן בשביל להקים גן־הורים בעצמכם.

תליתי בינתיים בגבעה הצרפתית (בעיקר באיזורים המרכזיים וליד גני־משחקים וגנים רגילים) ובשיח׳ ג׳ראח (בעיקר בגן המשחקים וליד המכולות), שזה במרחק הליכה מהגבעה הצרפתית. (תוספת: תליתי גם ברחבי החלק הקרוב יחסית של מזרח ירושלים; היה מעניין). אם יהיה גן רב־לשוני זה יהיה מגניב לאללה. אנחנו, כמובן, נלמד ערבית ברמה מספקת.
הנסיון של השנה הזאת מראה שהמחסומים הלשוניים הם ממש לא בעיה: בטח שלא מבחינת הילדים (ילדה אחת נכנסה לגן כשהיא יודעת מעט מאוד עברית (ההורים שלה מדברים איתה בתאי ובאנגלית) ולראות את המהירות שבה היא למדה עברית, בעיקר מהגן, כשפה שוטפת זה היה מפעים — היום היא שרה בעברית ומדברת גם לעצמה לגמרי בעברית), אבל גם לא מבחינת ההורים (אמא של אותה ילדה לא מדברת עברית שוטפת).

תוספת: הנה מודעות בערבית (PDF) (תודה, בסמה! ^_^) ובאנגלית (PDF) —


מבחינת המרחק, המקומות שבהם הגן השנה (בית זית, רמות, רמת מוצא, הגבעה הצרפתית ועין כרם, עם הסתייגות לגבי המרחק בין הגבעה הצרפתית ועין כרם) נמצאים במרחק סביר בהחלט זה מזה. אם אתם גרים רחוק יותר, אל תהססו להתקשר במחשבה של 'זה לא אפשרי, זה רחוק מדי'. אולי נצליח למצוא ביחד פתרון, יש מקום ליצירתיות, ועדיף לא לפסול אפשרות לפני שבודקים.

לסיום, סרטון מעורר מחשבה על חינוך. גם בלי להסכים עם חלק מהדברים שנאמרים שם, הוא מעלה כמה וכמה נקודות ראויות למחשבה והגרפיקה שמלווה את הטקסט עשויה באופן נהדר:

לקריאה נוספת:

תגים