גם אני טרוריסט מסוכן; שאל/י אותי כיצד
25 בפברואר, 2012
כל פעולה שתכליתה שחרור בעלי־חיים ונעשית תוך נקיטת כל אמצעי־הזהירות שלא לפגוע בחיים של בני־אדם או חיות אחרות יכולה להקרא פעולה של החזית לשחרור בעלי־חיים. Any act that furthers the cause of animal liberation, where all reasonable precautions are taken not to harm human or non-human life, may be claimed as an ALF action.

החזית לשחרור בעלי־חיים (ALF, Animal Liberation Front) זה דבר מגניב לגמרי: בעולם שבו רכוש ורווח עומדים לפני חיים וחירות, פעילים של החזית לשחרור בעלי־חיים משחררות את מי שכלואים, מעונים, משועבדים ומנוצלים למען הרווח הכלכלי הקפיטליסטי, בלי לגרום פגיעה בגופו (בניגוד לכיסו) של אף אחד. באתי, שחררתי, הלכתי. זה גם מגניב מבחינת אופן ההתארגנות: במקום התארגנות היררכית, סגורה, נוקשה, ריכוזית ובעלת גבולות ברורים, זאת בעצם רשת רופפת (בכוונה) שמאגדת התארגנויות מבוזרות ובלתי־תלויות בכל העולם; יש לזה יתרונות רבים: חוסר ההיררכיה והעצמאות של התאים השונים הם כבר ערך בפני עצמו (עלינו להיות השינוי וגו׳), זה מקשה על מי שרוצה לפגוע ב־ALF להתחפרפר, וזה נותן איזו שם כולל, כמו מטריה, שתחתיו יכולות להתקבץ פעולות שונות שאחרת היו מבודדות ולא קשורות, מה שבסופו של דבר אני מניח גורם ליותר פעולות לקרות וליותר אנשים להשתתף. גם אוכל במקום פצצות מתארגנים באופן דומה, ואקדיש לאב״פ פוסט מיוחד, לאור זה שאני שותף בהקמה של תא ירושלמי וזה מאוד מאוד משמעותי עבורי.

עכשיו אני מבקש ממכם ללכת לאתר הזה, directaction.info, ולהסתכל קצת: אלו הצהרות, אנונימיות ברובן, על פעולות שנעשו לפי הקווים המנחים של ה־ALF. במיוחד כדאי להסתכל על הפעולות שצולמו או הוסרטו. לדוגמה, תראו את הוידאו של זה ותקראו את הטקסט. זה סיפור פשוט, לפי המתכון של סיפורים, על הצלה של תשע ציפורים מהתופת אל האור והחופש. זה מרגש, מעומק הלב, ומרעיד. בדקה 2:27 העיניים שלי התרטבו; אני מודה שיש משהו סוגני בזה שדווקא תמונה של תרנגותול מגרגר על רגל של מישהו ומתנקה זה משהו שעושה עלי השפעה מיוחדת, אבל, נו, כזה אני. בבקשה תראו את הוידאו הזה לפני שתמשיכו, מהתחלה ועד הסוף.

ארגונים כמו ה־ALF וה־ELF עושים הרבה נזק. לפי ההערכות של ה־FBI, מדובר ב־110,000,000$ מאז 1979. היו פעולות שגרמו להפסד כספי כל־כך גדול שהביא לסגירה של מעבדות לניסויים על יצורים חיים וחשים (בהקשר: מאמר מצויין (כהרגלו) של יוסי וולפסון) ובתי־כלא וחדרי־השמדה לחפים מפשע וחסרי־הגנה (כן, הם חסרי־הגנה לחלוטין: הפעולות של ה־ALF הן טיפה באוקיינוס). כשיש נזק כספי, זה מרגיז אנשים. מאוד. ה־FBI הכריז על ה־ALF וה־ELF כעל האיום הרציני ביותר של domestic terrorism בארצות־הברית. רגע, טרוריזם? באמת? כאילו, ואו. זה לא קצת זילות של ה־T-word כשמי שמשתמשים בכח הזרוע והכסף כדי לנשל אנשים וחיות אחרות מאדמתם, לפורר ולהרוס באופן בלתי־הפיך את המקום היחיד שיש לנו לחיות בו (עד להתיישבות בחלל…) למען בצע־כסף או כשמי שרוצחים, מנצלים, כולאים, משעבדים ומכאיבים למיליארדי יצורים חיים חפים מפשע וחסרי־הגנה למען בצע־כסף נקראים ”קורבנות“ (victims בקישור לעיל) ומי שמונעים או מעכבים את ההרס, הרצח והניצול בלי לסכן אף אחד (חוץ מאת חירותם שלהם למען חירותם של אחרים) ובלי שאף לא יצור חי אחד נפגע בגופו במשך עשרות שנים של פעילות ענפה נקראים ”טרוריסטים“. עולם הפוך, ללא ספק. אם למישהו היה ספק באיזה צד נמצאים משטרים באשר הם. (אם זה מאיים על ה־FBI עד כדי כך, כנראה שהם עושים שם משהו טוב ב־ALF/ELF…)
לדעתי חבלה־ללא־סיכון־חיים זאת טכניקה ראויה מאוד כנגד אלימות ורמיסת־זכויות: לשבור רובים, לחתוך גדרות, להרוס בולדוזרים. גרימת הנזק לכלי שבעזרתו נעשית האלימות ורמיסת־הזכויות טובה בכל המישורים, הן סימבולית ואידיאולוגית (מחוייבות לאי־אלימות) והן פרקטית (כך גם אי־אפשר להשתמש עוד בכלים האלה כדי להזיק לאחרים וגם נגרם נזק כלכלי לא מבוטל, מה שמהווה גורם מרתיע שבאמת מביא לשינוי, כשבעלי־האינטרסים מתחילים להרגיש את הכיס טיפטיפה פחות כבד).



אז יש המון אנשים אמיצים שמחרפים את נפשם וחירותם בעבור אלו של הקורבנות אטימת־העיניים ואטימת־האזניים של קוראי הבלוג הזה שבוחרים לשלם מכספם כדי שיתעללו בשבילם בבעלי־חיים. זה באמת מעורר הערצה. מה לי ולזה בפועל, מעבר לסימפתיה? אז גם אני טרוריסט מסוכן, ובטח ימנעו ממני מלהכנס לשטח שתחת מרות ארצות־הברית או משהו בגלל חברות בארגון־טרור בינלאומי מאיים במיוחד.
מעשה שהיה כך היה. ראם אוהב להרדם במנשא. למעשה, זאת הדרך העיקרית שלו להכנס לשנת לילה. בימים שנעים בחוץ, אני נוהג לטייל איתו בגבעה הצרפתית עד שהוא נרדם. ברחוב אחד ראיתי על עץ מונחים לוחות עם דבק חזק עליהם וגופות של יתושים* ומעופפים קטנים אחרים. הדבר הזה היה קיים במרחב הציבורי ואף אחד לא טרח להוריד אותו. בעלי־חיים קטנים שעופפו שם נידונו למוות איטי ברעב וקריעת־איברים בנסיונות להחלץ מהדבק (ועוד בלי משפט). אנחנו חיים בחברה שיש בה מתקני עינויים ומוות ברחוב ולאף אחד זה לא מזיז; מדכא. אחרי כמה פעמים שעברתי שם, מלא עצב יותר מכל רגש אחר, החלטתי לעשות מעשה: לדבר כזה אין מקום, גם אם מישהו קנה את זה בכסף (להתגבר על החִווּט (wiring) הזה, שמוטמע היטב, זה לא קל). הורדתי ושמתי בצד בצורה שלא מסכנת אף אחד. אחרי שבוע הלוחות חזרו, ואז זרקתי אותם לפח, עם דופק פועם. ר׳ גם המאבק החשוב נגד מלכודות־הדבק.
בנוסף, על עץ בחצר פרטית מגודרת היתה תלויה מלכודת־זבובים. זה כבר level אחר… חצר פרטית, מגודרת והכל. אחרי כמה וכמה הרדמות שבהן גלגלתי את הרעיון בראש, פעם אחת לקחתי מקל ומעבר לגדר הפלתי את המלכודת בצורה כזאת שאני מקווה שהיא כבר לא אפקטיבית (רציתי לקחת אותה לפח, אבל היא נשמטה מהמקל בתוך החצר; סביר להניח שהם יחזירו אותה, ואז אנסה לקחת אותה משם, ולא רציתי להסתכן בלהכנס לחצר).
זאת שאלה של האחריות האישית שלנו כלפי עוולות שאנחנו רואים ושותקים להן (”דברים רעים קורים כשאנשים טובים שותקים“). להחזיק בדעות (גם אם רדיקליות) או לחתום על עצומות בלחיצת־כפתור עדיין לא שינה יותר מדי בעולם.
* לכל החוכמולוגים שיגידו ”אבל יתושים מוצצים לנו את הדם!“: היתושים שנלכדו שם לאו דווקא מצצו את הדם למי ששמו את הלוחות שם (זאת ”ענישה קולקטיבית“), ובדבק נלכדו בעלי־חיים רבים נוספים. חוץ מזה, רגע, אתם באמת חושבים שמי שקצת מציק לכם ולוקח לכם זעיר מזעיר של דם (בניגוד ליתושים מעבירי מחלות קטלניות, שזה סיפור אחר, של הגנה־עצמית באמת; אין כאלה כאן) ראוי למוות, ועוד איטי וכואב, בטח כשיש אמצעים יעילים ולא־אלימים להתמודד עם יתושים (מאוורר, ריח, לא להשאיר מקומות עם מים עומדים וכד׳)? זה מידתי זה?

זהו, אלה מעללי בשחרור בעלי־חיים בפעולה ישירה בינתיים…

למה כתבתי את הפוסט הזה? אתחיל בלמה לא כתבתי אותו. לא כתבתי אותו כדי לזכות בהערכת הבריות, שיראו איזה גיבור ומופלא ואמיץ אני (אני לא, מה שעשיתי היה קטן ופשוט וסמלי בעיקרו). אז למה כן? או, יופי ששאלתם. משתי סיבות:

הסיבה הראשונה היא לעורר מחשבה, לנטוע זרע קטן של מחשבה, בנוגע לקדושה שאנחנו מקדשים בה את מה שנקרא ”רכוש פרטי“. עזבו אתכם רגע מהררי התיאוריה הסוציאליסטית והאנרכיסטית לגבי ”סוגיית הקניין הפרטי“. עצרו רגע ותחשבו מתי אתם מקדשים את מה שנקרא השטח הפרטי (וגבולות השטח בכלל) או הרכוש/קניין הפרטי (והרכוש בכלל) ומתי לא. האם פגיעה באחר כשהיא נעשית בשטח פרטי לגיטימית בעיניכם? האם יש הבדל בין פגיעה שנעשית בשטח פרטי או באמצעים פרטיים לבין כזאת שלא? בואו נחשוב רגע:

מה חשוב יותר? חיים וחירויות וזכויות בסיסיות כמו הזכות לחיים, הזכות לחיות ללא כאב ושעבוד וחירות התנועה, או הרווח הכלכלי? קחו רגע, תנו למחשבות לרוץ בראש, ותהיו כנים עם עצמכם.

זהו? יופי, נמשיך לנקודה השניה. הנקודה השניה נמצאת במרחק שבין להיות סימפתטי לרעיון, להסכים עם משהו, ובפועל לעשות משהו עם זה. אנחנו מחונכים מגיל צעיר שאם משהו הוא ”של“ מישהו אחר, אסור לגעת בו; אני רואה את זה בתגובות הלא־פרופרוציונאליות של הורים/סבים שהילדים/נכדים שלהם נוגעים בצעצועים או דברים שאילאיל או ראם הביאו. המאמץ הפסיכולוגי של לעבור מלחלוף ליד מכשירי העינויים האלה שכתבתי עליהם, שגורמים מוות איטי ברעב ובפציעה עצמית, ולשנוא אותם ולהעצב מהם לפשוט להושיט יד ולהוריד אותם הוא לא טריוויאלי: זה לעבוד משוכה מנטלית משמעותית. המטרה העיקרית של הפוסט, מבחינתי, היא לכתוב ”הנה, עשיתי את זה; עכשיו אתם גם“ — מהיכרות שלי עם עצמי, הרבה יותר קל לעשות דברים (כמו לצאת מהארון, למשל) כשרואים מישהו אחר עושה את זה ומבינים ”רגע, זה בעצם אפשרי, באמת, גם עבורי“. אז הנה, זה אפשרי: צאו ושנו את העולם, צאו עכשיו, תחתכו סורגים, תפרצו מנעולים ותפנצ׳רו את הגלגלים של משאיות ההובלה (האסוציאציית־שואה היא שלכם; אני לא אמרתי כלום :-X).

אם אין אנחנו להם, מי להם? ואם לא עכשיו, אימתי? (הגרסה ה־ALF־ית להלל הזקן)

(כותרת אלטרנטיבית, מחורזת, שאילן הציע: גם אני טרוריסט נחמד, שאל/י אותי כיצד)


ועכשיו, למשהו לא אחר לגמרי: יש ימים יפים בחוץ. זה כל־כך יותר כיף מלהיות בבית. לפני כמה ימים יצאנו אני, אילאיל וראם לרעות שומרים, ח׳ביזות, גדילנים וחמצוצים בשטח פתוח ומלא דשא ועצים שליד הבית והיה כיף לא נורמלי. זה סוף הפוסט, אז אתם יכולים עכשיו לסגור את המחשב וללכת החוצה.

תגים