הגדרה סטרוקטוראלית אפשרית ל־markedness
22 בינואר, 2006

בבלשנות יש מושג שנקרא "אפיון" (markedness). נניח שיש לנו כמה איברים שעומדים בניגוד זה לזה, אפשר לדבר על היותו של איבר "מאופיין" (marked) או "לא מאופיין" (unmarked). כמובן שצריך לבחון את הדברים אולי לא רק באופן בינארי, marked:unmarked, אלא בקונטינואום.
בפוסט הזה אנסה לקבוע קביעה כללית לגבי markedness, שטוענת שבכל פרדיגמה - קבוצת האיברים שיכולים להתחלף אחד עם השני במקום מסויים, שעומדים בניגוד זה לזה - קיים איבר שהוא unmarked, שהוא יחיד, ושכל השאר הם marked ברמה זו או אחרת.

(לפני הכל: אני חושב שכדי להבין את כל מה שנכתב בפוסט צריך רקע מסויים בסטרוקטוראליזם. יאללה לכו לקרוא את סוסיר כבר! [ולא רק אותו])

את הבסיס הרעיוני קיבלתי מנמרוד בארי, בהרצאות שלו על אנגלית עתיקה.

מה זה markedness?

אבל מה זה markedness? אפשר לדון לא מעט בנסיון להגדיר בצורה מסודרת את המושג, ואולי להגיע לכמה הגדרות שונות, שכל אחת מהן תקפה בפני עצמה (ובעצם מגדירה מושג אחר).
תחילה, נגדיר אינטואיטיבית מה זה markedness: נניח שאדם הולך ברחוב - זו פעולה שהיא unmarked (אלא אם כן, נאמר, האדם נכה, ואז פעולת ההליכה לא חריגה ומיוחדת). עכשיו, נניח שאדם הולך ברחוב, ופתאום הוא צועק משהו, או מתערטל, או לובש בגדים ויקטוריאניים שלא בפורים - אלו פעולות שללא ספק הן marked. כלומר, ה־markedness מנסה לתייג איברים שונים במערכת (נאמר, דרכים ללכת ברחוב בדוגמה כאן) על־פי היותם מיוחדים ביחס ל"נורמה" או ל"דיפולט".
מהי ה"נורמה", כשמדברים על תיאור של שפה? זו שאלה בהחלט ראויה לדיון, וברור שהתשובה עליה חייבת לכלול את המילים "תלוי־הקשר" במובן הרחב ביותר. נתבונן, לדוגמה, בהופעתו או אי־הופעתו של פרונומן ב"אכלתי ארוחת־בוקר" (בלי פרונומן) ו"אני אכלתי ארוחת־בוקר". יש דוברים (וזהו ה"הקשר" כאן: מי המדבר. "הקשרים" מסוגים אחרים יכולים להיות הסיטואציה שבה נמצא הדובר, סוג המלל שהוא מעביר [נרטיב, דיאלוג וכו'] וגורמים נוספים) שאצלם באמת יש כאן שני איברים בפרדיגמה: הצורה עם הפרונומן, נאמר, תסמן הדגשה - או, אם להעז ולהשתמש במונח, פוקוס - כלומר, אני אכלתי ארוחת־בוקר, בניגוד למישהו אחר; והצורה בלי הפרונומן תהיה לא מאופיינת, הצורה הרגילה. לעומת־זאת, יש דוברים שאצלם קיימת רק הצורה עם הפרונומן, ושם כמובן שאין ניגוד ואין מה לדבר על markedness בהופעת־/אי־הופעת הפרונומן.
כרגע לא אנסה לתת קביעה לגבי הדרך שבה אפשר לקבוע את ה־markedness, או לחפש "איבר דיפולטיבי" בפרדיגמה, אלא אקבע מקבע כללי, שלדעתי נכון לדיון ב־markedness בלי תלות בשפה מסויימת. בהערת־אגב אגיד שלדעתי נפוצות סטטיסטית, לבדה, לא יכולה להוות הוכחה להיותו של איבר unmarked, אבל כשבוחנים את זהותו של האיבר ה־unmarked בפרדיגמה, הנפוצות הסטטיסטית אולי יכולה, במידה כזו או אחרת, להוות איזשהו רמז להיותו כזה: סביר שמה שנמצא בשימוש רב מאוד ביחד לאחרים הוא unmarked.

קיום ויחידות של האיבר ה־unmarked

נניח שקיימת לנו פרדיגמה מסויימת, ובה שלושה איברים: a, b, c. לכל אחד מהם, סטרוקטוראלית, יש מסומן, או למעשה מקטע סמנטי מסויים שמסומן על־ידו. נניח בשלילה שכל שלושת הסגמנטים הסמנטיים האלה תחומים ומוגדרים היטב, כך:
| a | b | c |
זה אומר שכל מה שרוצים להביע ניתן להביע באחת משלושת הדרכים(*). עכשיו, אם נניח שהמחשבה לא כבולה לחלוטין על־ידי השפה, נראה שמצד אחד יש לנו את המחשבה האנושית, שהיא מאוד מורכבת ובעלת הבחנות דקות ועדינות, ומצד שני יש את השפה, שמספר הסימנים בה, בתחום מסויים, הוא מוגבל (תסתכלו, נגיד, על מיעוט הצורות השונות להבחנה של זמן בעברית, אל מול עושר ההבחנות שאפשר לחשוב עליהן). את כל אותן דקויות צריך למפות למספר מצומצם של הבחנות לשוניות. לפי ההנחה הקודמת, שהנחנו בשלילה, הסגמנטים הלשוניים בפרדיגמה מסויימת תחומים היטב. זה אומר שלכל דקות מחשבתית מתאים איבר מסויים בפרדיגמה. המשמעות של זה היא קיום של אלפים רבים של "מיפויים" של מחשבה אל השפה, מיפויים שמשותפים לכל הדוברים. זה לא סביר, מאוד לא סביר: בפועל זה לא שיש מיפוי של כל דקות מחשבתית לאחד מהאיברים, a או b או c, אלא שיש איבר שאליו הולכים כל הדברים שלא מסומנים באופן פוזיטיבי על־ידי השאר, מעין איבר "כל השאר" (שונות, miscellaneous), כך:
| a | b | c ...
זו אולי לא הוכחה במובן המתמטי־לוגי הקפדני של המילה, אלא יותר "הוכחה באמצעות תער־אוקהאם" (בדיוק כמו שאי־אפשר להוכיח את אי־קיומה של מפלצת־הספגטי המעופפת, אלא רק את אי־סבירות קיומה).
עכשיו, אחרי שהראנו את הקיום של איבר "פחזבל", שאליו הולכים דברים שלא יכולים להיות מובעים על־ידי שאר איברי־הפרדיגמה, נוכיח את היחידות שלו: נניח בשלילה שיש יותר מאיבר אחד כזה, כך:
... a | b | c ...
הרי שבמצב כזה, צריכה להיות חלוקה תפקודית בין a ו־c, והרי זה בדיוק סותר את ההנחה ששניהם איברים שמקבלים את כל מה שלא נכנס לאחרים: סתירה. לכן, הפורמציה היחידה היא:
| a | b | c ...

מה זה אומר לגבי ה־markedness? אם נגדיר את האיבר הכללי (אצלנו: c) כ־unmarked, נקבל שכל אחד מהאחרים (a ו־b) מאופיין באופן זה או אחר: הוא שונה מהאיבר הכללי. זו ההגדרה שאני מציע ל־markedness.

בגדול, אם כך:

בעצם, אם נסתכל על זה שוב, נראה שזה מסתדר מצויין עם ההגדרה השלילית של הסימן הלשוני, שעומדת בבסיס של המחשבה הסטרוקטוראלית. ההגדרה השלילית אומרת שהסימן מוגדר על־פי מה שהוא לא, כלומר מה שהוא עומד בניגוד אליו. אצלנו: הסימן ה־unmarked מוגדר בדיוק כמשלים לאחרים, כמה שהם לא.
לדעתי זה חשוב, כשבוחנים את הערך של אברי־הפרדיגמה השונים, על־פי הניגוד שביניהם, לבחון גם את הסוגיה של האפיון.

בכל מקרה, זו ההגדרה שלי לאפיון, שהצגתי כאן. ברור שלא בכל מקום בספרות הבלשנית כשכתוב marked או unmarked הכוונה למושגים שכאן. להפך: לפעמים נראה שמספר ההגדרות השונות למושגים בבלשנות הוא כמספר הבלשנים... כל אחד משתמש במערכת טרמינולוגית משל עצמו. (זה מזכיר לי אמירה משעשעת שקראתי פעם: בלשנות תתחיל להיות מדע ברגע שבלשנים יתחילו לעמוד זה על כתפיו של זה, ולא זה על רגליו של זה...).

מקרים לדוגמה

כדי לראות את האופן שבו אפשר להשתמש בכלי הזה, נבחן כמה דוגמאות. אני לא מוכיח את הטענה באף אחת מהן: כל מקרה צריך להוכיח על קורפוס נתון; מה שיש כאן זה בעיקר מבט־על, שמתעלם מפרטים.


(*)
כמובן שכאן אפשר לבוא ולומר שהאופציות שהשפה נותנת - כאן שלושת־האופציות a, b, c - הן אלו שמתנות את מה שהדובר יכול לחשוב עליו. זו גישה שאולי היא מעט קיצונית ביחס שלה ללשון כגורם שמבנה את התודעה, באופן מוחלט. בכל מקרה, במידה ונוקטים בגישה הזו, במידה ומניחים את ההנחה הזו, המהלך הלוגי שמתואר כאן לא תקף: יש יחס דו־כיווני פשוט בין מה שהשפה מאפשרת לבין מה שהדובר יכול לחשוב עליו. אני חושב שזו גישה שאולי יש בה מעט שורש של אמת, אבל קבלה מוחלטת שלה חוטאת למציאות. אפשר להוכיח/להפריך את זה באמצעות סדרה של ניסויים, נאמר כאלה שבודקים את ההתנהגות של דוברים חד־לשוניים כשניצבת מולם סיטואציה שיש בה הבחנה שלא קיימת בשפה שלהם. אינטואיטיבית, מספיק הרי להזכר בכל אותן פעמים שניסיתם להביע משהו במילים לבת־/בן־ השיח, ולמרות שהדברים היו ברורים לכם מאוד ב־mind שלכם, לא הצלחתם להביע אותם באמצעות השפה. זה אמנם לא מוכיח אמפירית את אי־התלות, או אי־התלות החלקית, בין המחשבה לשפה, אבל זה נותן איזושהי תחושה לכך שאפשר לחשוב גם מחוץ לגבולות המערכות הסמיוטיות הלשוניות שמכירים. ר' השערת סאפיר-וורף.
אם כבר להמשיך את האופטופיק מהנושא הראשי; ודאי שלשפה, בכל מקרה, יש השפעה מכרעת על עיצוב אופן המחשבה, ואופן הזכרון. בעברית, נאמר, כששומעים סיפור שמסופר באופן רגיל (בלי נסיון מאולץ להתחמק מהבחנת המין הדקדוקי() שקיימת בשפה), אי־אפשר לדמיין דמות שאין לה מין מוגדר בסיפור: המספר חייב לבחור בין "היא הלכה"/"האיכרה הלכה" לבין "הוא הלך"/"האיכר הלך", ואין אופציות נייטריליות אפילו בשמות יוניסקס ("אור הלכה" או "אור הלך"). השומע חייב להצמיד מין לדמויות. בפינית (גילוי־נאות: אני לא יודע פינית, ולא למדתי את השפה אף פעם באופן מסודר. מה שאני כותב כאן זה על־סמך דברים שקראתי. בכל מקרה, יש שפות אחרות נטולות הבחנה מגדרית שאפשר להדגים מהן, מלבד פינית) ובשאר שפות הפינו־אוגריות, לעומת זאת, אפשר שלא לאפיין את המין של הדמויות כלל, אפילו בכינויים (באנגלית אפשר שלא להבדיל ברוב שמות־עצם, אבל הכינויים מחייבים הבדלה she:he:it. בפינית hän כפרונומן דלוקוטיבי סינגולארי [גוף שלישי יחיד] פשוט לא מקיים את ההבחנה). מאזינים פיניים יכולים שלא לקבל כלל מידע על המין של הדמות: למעשה אלא אם צויין במפורש המין, היא כללית (כמובן שכאן יכולה להכנס מחשבה סטריאוטיפית, אבל זה כבר עניין אחר). אז עברית מחייבת לחשוב עם הבחנה של מין (גם בין האדם לעצמו, הוא חייב לחשוב "טוב, אז היום אדבר איתה" או "טוב, אז היום אדבר איתו") והפינית לא: הפינית יותר מאגניבה.

()
כאמור, מה שנכתב כאן לגבי הפרדיגמה "נקבה:לא-נקבה" נכון בסביבות מסויימות. בסיפור (כל עוד הוא לא כולל אנדרוגיני ודראגס/טראנסקסואלים...) ההבחנה היא של "נקבה:זכר".

תגים