יומאדמה
3 באפריל, 2012

אפצח באסוציאציה.

כשעשיתי את עבודת ההכנה לפוסט וחיפשתי חומרים לקשר ותמונות לצרף הגעתי לכתבה הזאת באלג׳זירה באנגלית שבה יש את תמונה שמתחת. גרניקה לא היתה בשער שכם ביום שישי האחרון. לא היתה שם הפצצה אווירית עם המוני קורבנות ונפגעים. מה שכן היה שם זה דיכוי מהיר, אכזרי, אלים, מתורגל, שיטתי ויעיל של מחאה אזרחית לא־אלימה בדרכי־שלום. זה אולי לא מחריד את הנפש כמו גשם של טונות על טונות של פצצות שנופלות מהאוויר, אבל זה נורא ואיום, ומעציב ומחריד ומפחיד וממלא בזעם וממלא ברצון שזה יפסק, ברצון להפסיק את זה. צודקים מרחיבי חוק גודווין; לא צריך להזדקק ללכת תמיד לאירופה של שנות השלושים והארבעים של המאה שעברה כדי לטעון שמשהו הוא איום ונורא. ועדיין, האסוציאציה צצה אצלי בראש והנה העלתי אותה על הכתב. (בהערת־אגב: רוצים עוד אסוציאציה? הנה)


אז ניגש לעניין. מעשה שהיה כך היה.

ביום שישי האחרון השתתפתי בפסטיגלגל השלישי. היה מגניב, תודה ששאלתם, אבל חסרו לי יותר בובות ענק, יותר צבעוניות (בדמות בלונים, סרטים, כרזות ושאר דברים צבעוניים ויפים) ויותר רעש טוב (חוץ מקריאות פה ושם של אדם שקרא למען רכיבה על אופניים הרכיבה היתה שקטה לחלוטין; לחלק משרוקיות לרוכבים או להזמין אותם להביא מהבית כלי־נגינה שאפשר לנגן בהם תוך כדי רכיבה היה יכול להפוך את הפסטיגלגל למשהו אחר: גם פסטי־ ולא רק ־גלגל). מה שלא היה כל־כך מגניב זה שבניגוד לשנים שעברו, לשני הפסטיגלגלים הקודמים שהיו עצמאיים לגמרי, השנה הם שלבו יד ביד עם עיריית ירושלים. אם למישהו לא ברור מה הבעייתיות בלשתף פעולה עם עיריית ירושלים באירועים כמו זה, יגש־נא לאתרים הבאים ויקרא: אצל האגודה לזכויות האזרח בישראל, אצל בְּצֶ֥לֶם ואצל עיר עמים. עכשיו, לאחר שקראתם והחכמתם, אני בטוח שברור שללכת יד ביד עם עיריית ירושלים, שהיא עירייה גזענית ומפלה, באירוע כזה זה האִמ־אמה של הנורמליזציה של ההפרדה הגזענית.

עמדו בפני למעשה שתי אופציות. האחת, להדיר את רגלי, פדלי וגלגלי מהאירוע. לא טוב: נהנתי בעבר וזה לא יועיל לאף אחד (אולי חוץ מלתיזה שלי…) אם לא אלך. השניה, ללכת ולהשתתף, אבל אז אני לא יכול לעשות את זה בלי מחאה, ולו מינימלית, בלי לשבור את הנורמליזציה שאומרת "הכל טוב וסבבה בעיר הזאת, הנורמלית, רק תנו לנו שבילי־אופניים ושאר דברים ירוקים ויהיה יופי". אז עשיתי לי שלט, שמקפיד לא לנכס חו״ח אחרים שרוכבים איתי כאילו הם בהכרח שותפים לנאמר בו (בגלל זה גם נמנעתי במודע מלקרוא קריאות, שיכולות להתפרש כמשותפות לאנשים שמסביבי, בניגוד לשלט שאני מחזיק בידיים שלי־עצמי), ויצאתי לרכב. בעיר שבה במרחק לא גדול מאיפה שאני גר, בעיסאויה, אין כבישים נורמליים ואין גישה מסודרת וסלולה אפילו להולכי־רגל, בעיר שבה יש נפערים בורות באמצע הכביש, בסילואן, בגלל חפירות לא אחראיות (ומאוד מוטות פוליטית) שהעירייה נותנת להן אוקיי+, בעיר כזאת לרצות שבילי־אופניים תוך חיבוק של העירייה זה, איך נאמר, קצת… נו… אנוכי.
(הבהרה, אם זה לא ברור: צריך שבילי אופניים, במצב הדברים הנוכחי זאת גם העירייה שחובה עליה לעשות שבילי אופניים בפועל, בשיתוף מלא ומשמעותי (ולא רק פלקטי) של הרוכבים; הביקורת שלי היא לא על הדרישות לתחבורה ירוקה ולבטיחות לרוכבים, חו״ח, שגם אני שותף להן, ולא על לחגוג את האופניים כאחלה דבר שבעולם, שגם לזה אני שותף).

אז באתי עם שלט. לצערי הייתי היחיד עם שלט/כרזה (כאילו, לא היתה אפילו כרזה שמכריזה "פסטיגלגל 2012" או משהו (לצופים מהצד לא היה שמץ של מושג מה זה המלאן רוכבי־אופניים שעוברים מולם פתאום), ובכלל לא היו שלטים בזכות שבילי־אופניים, רכיבה על אופניים ושאר דברים), כך שהשלט שלי די בלט. לא עברו כמה דקות מהרגע שהגעתי והשלט מונף אל על, והנה בא אלי אדם שהזדהה כאחד המארגנים, טען שהאירוע הוא "לא פוליטי" ו"בלי שום אמירה", ודרש ממני להוריד את השלט. הסברתי לו שא־פוליטיות זה בעצם הפוליטיקה ההגמונית, הלא־מאופיינת, ושזאת חת׳כת אמירה, והסברתי לו שהייתי שמח לבוא בלי שלט אם הפסטיגלגל היה עצמאי, כמו בשנים שעברו, אבל זה המינימום שאני יכול לעשות כדי לשבור את הנורמליזציה. הוא, איך נאמר, לא השתכנע. אחרי רגע בא אדם אחר, שגם הוא הזדהה כאחד המארגנים, וגם איתו דיברתי, והוא כן השתכנע שזה לגיטימי שאחזיק בשלט. אני מניח שמבחינתם זה lose-lose situation: אם הם נותנים לי לשאת את השלט, זה לא לרוחם, ואם אם לא נותנים לי לשאת את השלט (כשבמצב הקיצון הם מערבים את השוטרים שהיו באירוע) זה עושה רעש גדול ומזיק (מבחינתם) הרבה יותר. (אם כבר מדברים על שוטרים: בפסטיגלגלים הקודמים, העצמאיים והחופשיים, לא היו שוטרים, שזה יופי־טופי). מבחינתי סיטואציה כזאת זה, כמובן, win-win situation.

היו, כמובן, גם רוכבים שתמכו, וגם רוכבים שהתווכחו (שזה אחלה). וגם רוכב אחד שצעק עלי שאני נורא אלים ולא יסף כששאלתי אותו "ואללה? איך בדיוק?". מבחינתי השלט עשה את שלו: לא נתן יד לשיתוף של העירייה (והמשטרע?) כדבר שיכול לעבור באופן שקט ונורמלי.

אז רכבתי, והיה נחמד, אם כי כאמור לא ססגוני ורעשני וצבעוני ופסטיבלי מספיק לטעמי. כשהגענו במסלול ליד העיר העתיקה ועצרנו, נמסר לי על־ידי אותו אדם ראשון שפנה אלי, בטון מאצ׳ואיסטי כזה בחיתוך דיבור צבאי, שהוא לקח את הפרטים שלי (כאילו, מאיפה?…) ושרק שאני אדע שאני חשוף לתביעה. שויין. באמת, איזה סוג של שיח: לא רק שזה מה שנקרא "מפחיד ת׳פשפשים", אלא שזה גם לא בדיוק סוג השיח שהייתי רוצה לשמוע בפסטיבלים שמחים וחייכניים כמו איך שהפסטיגלגל מציג את עצמו וצריך להיות. מצד שני, נראה לי שהוא מייצג רק את עצמו כאן, ולא את שאר המארגנים, או ככה לפחות אני מקווה…

אז הגענו לסוף המסלול, והיו שם כמה פעילויות ודוכן של כלי־נגינה מגניבים בעליל שמכינה איזה משפחה מויאטנם שמי שמכר אותם מזמין מהם באופן ישיר (האינטרנט הזה זה באמת משו); קניתי 4. היו גם עמדות ממוגדרות להפליא לקישוט האופניים (על־ידי בנות) ולשימון ותחזוק האופניים (על־ידי בנים) — תודה, עכשיו יש לי אופניים מקושטות בפרחים ועם שרשרת משומנת :-). אחרי כמה זמן וכמה שיחות מעניינות יצא סיור רכוב במוסררה־מצרארה בעקבות ההיסטוריה של השכונה ויצירות אומנות אורבניות עכשיוויות בה. זה היה יכול להיות סופר־מעניין, אלא שבאמצע הסיור פגשתי במקרה את נ׳, שבדיוק אמרה שהיא הולכת להפגנה של יום האדמה בשער שכם, וכאן אנחנו מגיעים לחלק השני של הפוסט ושל היום. מקריות.

אז אמרתי שלום ונפרדו דרכינו. הגענו להפגנה לפני שהתחילה, כשהמפגינים המוסלמים התפללו. בסוף התפילה התחילה ההפגנה. פחות מכמה רגעים ובום: גז מדמיע, רימוני־הלם, בואש, סוסים, אלות ורובים. בלי לחכות כמעט רגע, ישר המשטרע־צבא הכו בכל הכח באנשים שהעזו לפתוח את הפה בפומבי, ולהגיד את דעתם. הדמוקרטיה היחידה במזרח־התיכון מלמדת שוב את המפגינים שיעור בהלכות חופש הביטוי וחופש ההתאספות. הייתי כבר בכמה וכמה הפגנות שדוכאו באלימות ברגע שהן התחילו — פעם אחת אפילו כתבתי פוסט — אבל משהו בהעמדה של המהירות והעוצמה הזאת של האלימות מול החיים שנמשכים כרגיל בלי לדעת אפילו כלום באחד הכבישים הראשיים של ירושלים מרחק הליכה קצרה משם זה משגע: החיים כאילו שום דבר לא קורה כמה מאות מטרים ממקום שבו אנשים אנשים הולכים ברחוב בסבבה ועושים שופינג. אטימת האזניים והעיניים והלב מרצון. אחת הסיבות שכתבתי את הפוסט הזה היא כדי to get the word out לא למי שכבר יודעים.

בין רימון של גז מדמיע למשנהו, רימון הלם למשנהו, קילוחים של מים מסריחים, דחיפות, בעיטות, משיכות, מכות, איומים, צעקות ושאר כיופים התקרבתי והתרחקתי כל פעם ממוקדי האלימות, מדבר עם אנשים נחמדים ומעניינים בעברית ובאנגלית (ומצטער שאספרטנו היא לא השפה המתווכת…). אתם מוזמנים לגלול לרגע למטה כדי לראות תמונות של activestills המעולים (יש להם גם אתר, פחות עדכני מהפליקר) כדי לקבל רושם חלקי ממה שהיה שם; תתמקדו בבקשה בכל תמונה, אפשר ללחוץ כדי להגדיל.

זוכרים שהזכרתי קודם סוסים, ברשימה של "אמצעים לפיזור הפגנות"? זה זהו, שסוסים זה לא אמצעי לפיזור הפגנות. סוסים זאת חיה מופלאה ועדינה ככלל. סוס הוא לא אמצעי לפיזור הפגנות, הוא יצור בפני עצמו, מרגיש, חי וחושב. סוסים זה לא אופניים. מתוך כאב הלב של לראות את הסוסים שם, בלב אלימות אנושית שלא קשורה אליהם בכלל, הרהבתי עוז וטפשות, פתחתי את הפה ויצאו לי משם מילים בקול חזק אל אחד האנשים שרכב על גב של סוס, בערך בלשון הזאת (זאת רוח הדברים; הניסוחים לא זהים בדיוק):

למה אתה עושה את זה? למה אתה מביא לכאן את הסוס הזה, שלא עשה רע לאף אחד אף פעם, לסיטואציה של סטרס, שהיא כל־כך לא טבעית לו ומחרידה אותו, עם המון אנשים רצים וגז מדמיע ויריות ורימוני־הלם ופחד ואדרנלין באוויר? באיזו זכות אתה מכה את הסוס הזה ומכריח אותו להיות כאן ולעשות דברים בשבילך, רק כי הוא גדול וכבד ועם גוף מאיים שיכול למחוץ אחרים? זאת סיטואציה נוראה לסוס (תוספת מאוחרת: וגם לאדם…), ואתה משתמש בו, בניגוד לרצונו, כאילו היה כלי דומם. אתה מדכא סוסים ומדכא אנשים, ושני הדברים האלה מגיעים מאותו שורש.

בום, דחיפה עם סוס בגב שלי. ואחר כך שני סוסים מאולפים עומדים מולי ושני אנשים רעי־לב עליהם. הם מסמנים לסוסים המסכנים להתקדם אלי וללחוץ אותי. מאחורי מחסום כזה ממתכת שמפריד באופן קבוע בין הכביש ובין המדרכה ולפני סוסים גדולים. הסוסים מתקרבים עוד וראש של אחד מהם נמצא ממש קרוב לראש שלי. אני כל־כך פוחד שאני אפילו לא מרגיש את הנשימה של הסוס על הפנים שלי. אם זה היה סרט החיים שלי היו עוברים לי מול העיניים או משהו. הרגשתי את האופניים נמחצות למחסום המתכת. מכאן אני כבר לא זוכר דברים באופן רציף: אולי זה הטראומה הפסיכולוגית, אולי זה פשוט שיותר דם זרם לרגליים שלי ופחות לאיזורים שרושמים זכרונות במוח… אני זוכר את עצמי בורח כל עוד נפשי בי, ושני סוסים דוהרים אחרי. אחד האנשים שרכבו על הסוסים צעק אלי "אמרתי לך שאתה מפריע אז אתה מפריע, אתה לא מבין עברית? אתה לא מבין עברית?". נ׳ אחרי זה אמרה שהיא ראתה רוכבים רודפים אחרי מישהו, וכשהסתכלה לראות אחרי מי היא ראתה ש־אוי שיט זה יודה…

בנקודה זאת אני מבקש ממכם לראות את הוידאו הזה, שמוטבע גם כאן מיד למטה, ולקרוא את הספר הזה (ערך בוויקיפדיה, דף באתר של שב״י; גילוי נאות: לא קראתי עדיין את כל הספר מתחילתו ועד סופו). אלו אותם קישורים שנתתי אז בפוסט על אלולג׳ה.

הקשר בין דיכוי של בעלי־חיים בכלל ודיכוי של החיה מזן הומו סאפיינס בפרט הוא קשר עמוק ושורשי (כלומר, בלטינית, רדיקלי). חומר קריאה: אתר מאבק אחד ואצל אמה. אי־אפשר לחלום על התגשמות של צדק, שוויון, חירות או אווחה בתוך החברה האנושית אם מוציאים מהמשוואה את הדיכוי השיטתי, הנרחב והיומיומי של בעלי־החיים האחרים. אם לנסח את זה כמו שניסחתי את זה בשלט באחת ההפגנות למען צדק חברתי, "אתם באמת חושבים שחברה שמנצלת, הורגת, כולאת, משעבדת ומכאיבה ל־300,000,000 יצורים חיים חשים חפים מפשע וחסרי הגנה יכולה באמת להגיע לצדק חברתי? אני לא.". אותו אופן מחשבה היררכי (היררכיה היא מילת־מפתח כאן) שמתווה דיכוי של בעלי־חיים לא־אנושיים, שמצדיק דריסה של האחר, הוא זה שמניע את הדיכוי של האחר האנושי. זה לא רק עניין תיאורטי שיפה לדבר עליו בשיחה שלווה, זה עניין של פרקטיקה, זה עניין של החיים, המוות והגיהנום־עלי־אדמות של מיליארדי יצוריים חיים וחשים בכדור־הארץ. זה בנפשנו.

הייתי יכול לסיים כאן, עם המילים האלה הדרמטיות, אבל יש המשך. אחרי שדפיקות הלב שככו קצת השכל כנראה עדיין לא קיבל מספיק דם וכשעברו מולי מלא מג״בניקים קראתי לעברם, שוב בקול רם (כדי שישמעו; לא כצעקות וגידופים חו״ח, שאין להם שום סיכוי של פוטנציאל של השפעה, אלא באופן מכובד: דיבור שקט בקול רם), דברים בסגנון הבא:

מה שאתם עושים כאן הוא איום ונורא. לכל אחד ואחד מכם יש אחריות מוסרית מלאה על המעשים שלו. כל אחד ואחד מכם יכול, וצריך, לסרב לקחת חלק בזה, לסרב לקחת חלק בדיכוי של אוכלוסיה אזרחית, לסרב לקחת חלק בהשתקה של מחאה ובאלימות כלפי מפגינים לא־אלימים. האנשים כאן מעזים ופותחים את הפה ואומרים דברים בפומבי, ואתם מנסים להשתיק אותם בברוטליות על־ידי זה שאתם מכאיבים להם. כל אחד ואחד מכם צריך, ויכול, לסרב, להגיד די, ולכל אחד ואחד מכם יש אחריות מוסרית מלאה על כל מה שהוא עושה כאן. אתם לא טיפשים כמו שאומרים; כל אחד מכם הוא אדם שלם בפני עצמו, עם מצפון. יש גם אנשים שישמחו לעזור לכם (הכוונה למג״בניקים שב"שירות סדיר". י.ר.): יש שני אירגונים נהדרים, האחד הוא פרופיל חדש והשני הוא יש גבול. יש לכם מן הסתם גישה לאינטרנט: תחפשו "פרופיל חדש" ו"יש גבול".

למזלי אף אחד מהם לא בא להרביץ לי… ההוראות הן להמשיך ללכת, והם ממשיכים. אני מקווה שלפחות משהו, אצל מישהו מהם, זז קצת, קצת־קצת.

אחרי ההפגנה הלכתי לכיוון כביש מספר 1, והיו בדרך, ליד שער שכם, המון המון שוטרים ומג״בניקים שנחו שם, אחרי שהם שמרו בעוז ובנחישות על העם, הלאום והמדינה או משהו כזה. לדם כנראה לוקח הרבה זמן להגיע למוח, וגם כאן אמרתי דברים דומים לדברים שאמרתי מול המג״בניקים שהלכו. רק מה, מה שמדהים הוא שהפעם היו כאלה שממש עמדו והקשיבו (נורא חשוב לדבר בדיבור שקט בקול רם, לא רק כדי שיקשיבו אלא גם בגלל שדברים שראוי שיקשיבו להם ראוי שיאמרו בצורה מתאימה, ולא בצעקות). זאת היתה חוויה מאוד מוזרה ומעוררת השראה: אני עומד שם, בגוב האריות, ואנשים מקשיבים. כמובן שהיו כאלה שקראו לי בכל מני שמות ואמרו לי להתחפף, אבל הם היו המיעוט. מול קבוצה אחת, של מג״בניקים צעירים יותר, הצלחתי אפילו להציע להם פנקס של יש גבול* (זה פנקס חשוב, גם אם אני לא חותם על כל מילה שבו; כדאי לקרוא), ואפילו אחד מהם לקח את הפנקס, "יאללה נראה מה זה". ואז קרה דבר נפלא, שוב win-win situation לי ו־lose-lose להם (לא שיש לי, בניגוד לכאן, משהו עקרוני נגד המארגנים של הפסטיגלגל, רק נגד הבחירה ההיא שלהם): המפקדת של אותה קבוצה של מג״בניקים צעירים לקחה לו את הפנקס מהיד וצעקה עליו. זה נפלא! אם היא לא היתה לוקחת לו את הפנקס מהיד, הוא והחברים שלו היו יכולים לקרוא אותו, אבל זה שהיא לקחה אותו זה אפילו יותר טוב: היא מפחדת מזה שהוא יקרא, היא מפחדת ממידע, ומידע שכל־כך מפחיד הוא מידע חשוב כנראה, וכמובן שטרחתי להדגיש את זה מולם, ושהם יכולים לחפש באינטרנט את הפנקס בחיפוש "יש גבול". לפעמים נראה שעושים לי את העבודה יותר טוב ממה שאני יכול לעשות אותה…

* אני תמיד מחזיק בתיק כמה אביזרי אקטיביזם שיכולים להיות שימושיים ("פק״ל לאקטיביסט"…): משרוקית (אני חושב לקנות הרבה משרוקיות זולות מפלסטיק ולחלק בהפגנות; זה אחד הדברים היותר אפקטיביים מבחינת יחס עלות־תועלת), סטיקרים של זכויות בעלי־חיים (בעיקר של אנונימוס, שפעם ביקשתי מהם סטפה שעדיין לא נגמרה), פנקסים של יש גבול, וטוש פרמננטי עבה. תמיד שימושי.

עוד בעניין הסוסים, החיה ההרביבורית הזאת שלא עוללה רע לאיש. לצערי לא לקחתי איתי את החלק החמישי של הפק״ל אקטיביזם שלי, מצלמה, אז לא יכולתי לצלם, אבל אחרי שנפרדתי מהם, ראיתי סוס קשור לעמוד. הוא עמד שם והסתכל עלי בעיניים גדולות. פחדתי לגעת בו, ללטף אותו, כי לא ידעתי מה עבר עליו בעבר הרחוק (אילוף, הפגנות וכד׳) ואיך הוא מרגיש אחרי ההפגנה האחרונה, ופחדתי לקבל בעיטה או נשיכה מסוס פוסט טראומטי. אז דיברתי איתו והִמהמתי לו, והוא הסתכל עלי. וראיתי שיש עליו תלויה אלה, ועוד בנדן שעשוי מעור של חיה אחרת שנטבחה. זה צורב את העיניים, המרחק הזה בין לראות את הקורבן הזה, התמים, ובין מה ששמים עליו: חלקים מגופה של קורבן אחר ומקל שמיועד כדי להרביץ לאנשים אחרים. אין שחרור לי, לנו, להן, להם, לך, לכן, ולכם בלי השחרור שלו. ἔρχεται ὥρα καὶ νῦν ἐστιν (תבוא שעה, ועתה היא).

לסיכום: יום פורה. פגשתי מלאן אנשים מעניינים. הקשבתי, דיברתי, למדתי ולימדתי, קיבלתי (זרעי־)רעיונות ונתתי. וזה מה שבסופו של דבר חשוב, וזה מה שיכול לשנות את העולם יותר מכל דבר אחר.

אם בעקבות הפוסט הזה נזרע זרע של מחשבה אצל מישהו, דיי (dajáj, כאילו היחיד של "דיינו").
אם בעקבות הפוסט הזה נזרע זרע של תעוזה אצל מישהו, דיי. (הבהרה: אני לא גיבור; אני פשוט חושב שהדברים שיש לי להגיד חשובים מספיק כדי להגיד אותם, לא משנה מה. הדברים שהכי משמעותי לי להגיד ולהציף ולא לתת להם להיות מושתקים הם דברים שקשורים לדיכוי של אחרים, בפרט אחרים שלא תמיד יכולים, או לא ניתנת להם הבמה, לדבר בשם עצמם.)
אם בעקבות הפוסט הזה מישהו חושב אחרת על היחס ביננו לבין שאר בעלי־החיים, או חושב אחרת על האחריות האישית של כל אדם למעשים שלו (ולמעשים שהוא עושה על־ידי תשלום לאחרים, במכולת או בכל מקום אחר) ועל החובה של כל אדם לקחת אחריות מוסרית מלאה על המעשים שלו, דיי.
♪ די דיי, די דיי, די דיי, דיי דיי ♪

פוסט־סיפא: אם מישהו לא יודע מה זה יום האדמה, תחפשו ברשת "יום האדמה", "Land Day" או "يوم الأرض". הנה הערכים בוויקיפדיה: עברית, אנגלית וערבית. ידע זה דבר חשוב (בערות היא כח): אני זוכר איך בבצפר הפחידו אותנו עם דיסאינפורמציה על איך שהערבים הולכים להרוג אותנו ביום האדמה.
הפקעת (כלומר, גזל) הקרקעות היא בקנה מידה מצמרר. קצת מידע: האגודה לזכויות האזרח בישראל ובְּצֶ֥לֶם.



Land day protest, Damascus Gate, East Jerusalem, 30.3.2012
equus caballus תחת homo sapiens. לא יותר מדי סאפיינס, הייתי אומר…

Land day protest, Damascus Gate, East Jerusalem, 30.3.2012
הָרֵעוּת, כִּנְעָרַיִךְ כֻּלָּם / שׁוּב בִּשְׁמֵךְ נְחַיֵּךְ וְנֵלֵכָה

Land day protest, Damascus Gate, East Jerusalem, 30.3.2012
רימון הלם

Land day protest, Damascus Gate, East Jerusalem, 30.3.2012

Land day protest, Damascus Gate, East Jerusalem, 30.3.2012

Land day protest, Damascus Gate, East Jerusalem, 30.3.2012
ואם כבר באסוציאציות עסקינן, הנה אחת לתמונה הזאת. הקרבה הזאת בין המוח ומכשירים ל"פיזור הפגנות" (רובה של כדורי מתכת מצופים בגומי, נעל של קלגס).

Land day protest, Damascus Gate, East Jerusalem, 30.3.2012

Land day protest, Damascus Gate, East Jerusalem, 30.3.2012
מישהו יודע, אגב, מי בתמונה? אחד מהקורבנות ב־1976?

תגים