לא לשוויון בקטל
20 במאי, 2013



קרדיט: אורן זיו הסוּפּר־מוכשר מאקטיבסטילז בטקסט מלווה שגוי…


לפני הקריאה המערכת ממליצה לקרוא את הפוסט הזה של אלמה ביבלש, גם בגלל שהוא מעניין וכתוב נהדר והמערכת מסכימה עם מה שכתוב שם, וגם בגלל שהוא יכול להכין קצת את המחשבה לפוסט כאן (המקרים ממש לא זהים, אבל יש קווי־דמיון מבחינת אופן ההתנהלות).
עכשיו, אלמה פרסמה בפייסבוק, ומה שקורה בפייסבוק נשאר בפייסבוק (אם תלחצו על הקישור למעלה בלי להיות מחוברים, תגלו שאתם צריכים להתחבר בשביל לקרוא). לכן התוכן מועתק לכאן כנספח בסוף העמוד, בהסכמה, כדי שכולם יוכלו לקרוא.

ביום חמישי האחרון הייתי בהפגנת סולידריות לצד ההפגנה החרדית הגדולה נגד הכללת כפיית הגיוס גם על חרדים. מה, איך, למה, מה, מה? מתגובות ששמעתי, אני חושש שזה טעון אפולוגטיקה והסבר; אז הנה, מנקודת־מבט של גוף ראשון…

הנה השלט שהכנתי (שהוא, אגב, יוניקודי למהדרין; המקור ב־GitHub):




מחשבות על הטבעונות המתחדשת / אלמה ביבלש

פעם טבעונות הייתה נחלתן של אנרכיסטיות ופעילות רדיקליות למען שחרור בעלי חיים. זה הסתדר לכולם נהדר בקופסא.
היום טבעונות היא תופעה חוצה גבולות בעולם וגם בישראל. מודעות טבעונית בהיבטים בריאותיים ובהיבטים מוסריים. המושג של אכילה אתית או לפחות הלך המחשבה והשיח סביבו הוא נחלת הכלל.
בסך הכל מדובר בחלום. אלפים רבים של טבעונים וטבעוניות. בלוגים בעברית, מסעדות טבעוניות, התעניינות תקשורתית. צרכיהם של בעלי החיים, זכותם לחיים ולא סתם חיים אלא חיים בבטחון ורווחה הם עניין ציבורי מתפשט.

מדינת ישראל (ובהמשך ישיר לה החברה בישראל) היא מדינה כובשת ואלימה. מדינה שרומסת על בסיס קבוע זכויות אדם ואשה. מדינה שאינה מכירה במעמדם של פליטים וכופה עליהם מציאות של עוני רעב וגירוש. מדינה שמתעללת במהגרות העבודה, מנצלת אותן ואת ילדיהן וזורקת אותן כסמרטוטים משומשים. מדינה שכובשת את העם הפלסטיני מיום הקמתה, גוזלת אדמות, מחריבה, מדכאת, רוצחת וכולאת. מפלה ומשפילה אנשים על רקע מגדר ונטייה מינית. מדינה שוביניסטית פטריארכלית ואלימה שחיה על חרבה ועל תחושה מזוייפת של עליונות אתנית גזענית.

ופתאום ישראל טבעונית.

לא כולה כמובן. תעשיית הביצים החלב והבשר האכזרית היא עדיין מקור כלכלי מרכזי שמגלגל סכומי כסף אדירים. הביקוש למוצרים מן החי ולא רק בתעשיית המזון הוא עצום. ובכל זאת...

אז כשפעילה במאבק הפלסטיני הופכת לטבעונית אז זה נהדר. הכל בא על מקומו בשלום, זכויות הן זכויות ולנו זה נראה כמו צעד מתבקש לכיוון הנכון.

אבל מה קורה כשאני יושבת בבית קפה יפואי ונכנסת חיילת על מדים,אם 16 תלוי ברישול מכוון על כתפה, ומזמינה חלב סויה ומדגישה בפני המלצרית כי זה חשוב ביותר מאחר שהיא מסרבת לקחת חלק בפגיעה בזכויות בעלי החיים?

מה קורה כשמתברר שאחד ממתנחלי שייח ג'ראח הידועים לשמצה שחי בשקט ושלווה עם העובדה שמשפחות פלסטיניות גורשו מביתן הוא טבעוני הפעיל למען זכויות בעלי החיים?

או כשהגורו הגדול של הטבעונות הוא בעצם מיליטנט מיזוגן שמאחל ללובשות הפרווהלהאנס באכזריות?

אז מתחילה תחושת אי נוחות לחלחל. ואני רואה סביבי חברים מגיבים בכעס ותסכול או זלזול וציניות כלפי "הטבעונים החדשים". אבל למה בעצם?

נכון, המאבקים קשורים כולם. אבל כמה מחברותי הטובות ביותר שפועלות איתי ללא לאות למען חופש ושוויון לפלסטינים, למען דיור ציבורי, למען השארתם בארץ של ילדי העובדות הזרות למעשה אוכלות בשר חלב וביצים באופן קבוע. מדוע זה שונה? מדוע הבחירה לפעול למען זכויות קבוצה אחת בעוד אתה ממשיך כחלק מנורמת היומיום עליה גדלת לרמוס את זכויותיה של קבוצה אחרת מפתיעה אותנו? האם אנחנו מזלזלות באותן
פעילות ומטילות ספק בחשיבותן, בכנותן ובשותפותן לדרך? חלק מהדרך.

אז מה עושות?

אני לוקחת נשימה עמוקה ומחייכת לחיילת. עושה לייק לתמונת האדבסטינג שהעלה המתנחל משייח ג'ראח. השיח על זכויות בעלי החיים הוא שיח שאנחנו מנסות להנחיל לחברה בישראל. פתאום אנשים ברחוב אומרים משפטים פשוטים אך לצערינו כלל לא מובנים מאליהם כמו "גם לבעלי חיים יש רגשות ומי נתן לנו את הזכות לפגוע בהם", "מי אמר שאתה טוב יותר או שיש לך את הזכות לנצל יצור חי אחר לצרכיך" "יש כאן מערכת כלכלית ששוטפת לך את המוח שנועדה לגרום לך לראות בעלי חיים כחפצים ולא כיצורים חיים" ועוד ועוד. זוהי עדות למהפיכה אדירה בשיח הציבורי בכל הקשור לזכויות מוחלשים. זו שפה חדשה שעד כה לא נעשה בה שימוש. זהו פתח לשינוי חשוב כל כך בחשיבה.

לעיתים קרובות כשפעילים למען זכויות שונות לקהלים שונים נפגשים הם מגלים עד כמה יש קרבה ביניהם בשפה, ברעיונות הכלליים, ברוח. זהו בסיס להתקרבות לדיון ולהבנה. הבנה שהמאבקים קשורים זה לזה בעבותות ברזל. שהפגנה בבלעין אחרי סנדביץ' עם חביתה זו סתירה כמו גם ההתעקשות על טופו במקום שניצל אחרי פיזור הפגנה כזו. זהו בסיס להתקרבות, למסיבת נפילת האסימונים הגדולה. ליצירת החיבורים וההקשרים הנכונים.

מערכת ערכים היא דבר מורכב. רובנו לא נולדנו פעילים ומתנגדי משטר. רובנו גדלנו בבתים ממוצעים למדי. אכלנו בשר, שרתנו בצבא, ריחמנו על הרעבים באפריקה אך הנחנו שאין מה לעשות אעם זה ואין זה קשור אלינו בשום צורה ובאופן כללי השתדלנו לא לעשות יותר מידי רעש. כל אחד מאיתנו, בשלב מסויים נחשף לעוול שהסעיר את ליבו, נחשף לרעיון שהצית את דמיונו, ראה פשעים שלא אפשרו לו להשאר אטום. ולאט לאט הבין (או שלא) את הקשר בין הדברים. את מה שאנחנו מכנות "חיבור מאבקים".

אז עכשיו יש חייל שחושב שאכילת פיצה היא דבר לא מוסרי. הוא צודק ולראשונה מזה חיים שלמים לי ולו יש שיח זכויות משותף. אני יכולה לצעוק עליו שהוא פושע מלחמה כובש ואכזרי או שאני יכולה לדבר ולפתוח שאלות קשות, לשאול אותו מי הם בעלי הזכויות. מי העליונים ומי התחתונים בסולם הזכאות לחיים ובטחון שלו.

אני יכולה לראות בזה הזדמנות. זה קשה לי ובא לי לצרוח אבל אם אני לא אעשה כמיטב יכולתי לנצל את ההזדמנות הזאת להתחיל פה משהו חדש-ישן אז אבגוד בבעלי החיים, ואבגוד גם בכל האוכלוסיות המוחלשות הנאבקות על זכויותיהן. רבים מהם אולי לא יזוזו הרבה מעמדתם וזה עדיין לא מוריד דבר מערך סירובם לקחת חלק בתעשיית בעלי החיים. וחלק מהם אולי אני עוד אפגוש יום אחד בהפגנה מול עמידר או בנבי סלאח.

אינשאללה.

קרדיט לאייקון של הפוסט (אזרחים — לא חיילים / זכויות — לא פקודות): דמוקרטיה או מרד.

תגים