אהבת חינם
7 ביולי, 2014

תקציר: חלק א׳ מבאס; חלק ב׳ אופטימי. מותר לדלג לחלק ב׳… ☺

אתמול והיום השתתפתי בהפגנות של לוחמים לשלום נגד האלימות ושנאת־החינם שפושות באיזור שלנו בזמן האחרון, ובפרט נגד זה שמרכז העיר בירושלים הפך למקום אפוף שנאה, שמסוכן לאנשים ממוצא פלסטיני להסתובב בו כשכנופיות של בריונים גזענים משליטות אימה. למי שלא רוצים לעצום עיניים, הנה קצת תיעוד בווידאו מאתמול: צועדים במדרחוב; סרט נוסף (עד הדקה השלישית, ברחובות; מהדקה השלישית כדאי במיוחד לראות את מחסום־הסלקציה שהם עושים). אתמול הם גם רדפו, עם חולצות „משמר הכבוד היהודי” שלהם (האסוציאציות ביד הקורא/ת…), אחרי בחור ממוצא פלסטיני שהעז ללכת ברחוב יפו; הוא נס על נפשו והצליח להנצל כשנכנס להוסטל ברחוב. חבר סיפר שבמחסום הזה שרואים בוידאו ממקודם הם גם ניפצו שמשה של מונית עם נהג ממוצא פלסטיני בעזרת לבנה ופצעו את מי שבפנים.

בכל זה המשטרע, כצפוי, לא עשתה משהו, ונתנה יד די חופשית לחבריהם שפועלים ברוח המשטר, רק בלי מדים רשמיים ובאופן פחות מסודר ורשמי וממלכתי.

ההתנהלות של לוחמים לשלום היתה ממש מאכזבת:

זה כנראה ארגון הטרוגני, ולא הכל ככה, ולראיה פעולות מגניבות ומשמעותיות רבות שנעשות תחת השם הזה של לוחמים לשלום. לא מכיר את הפוליטיקה הפנימית או את הנפשות הפועלות.

היום, עד כמה שאני יודע, היה שקט במרכז העיר (בניכוי החבר׳ה שליוו את ההפגנה שלנו בקריאות שאתם יכולים לנחש לבד; כמה ניסו גם להתנגש בנו (דווקא כאן יש לציין שהמשטרה מנעה מהם באופן אפקטיבי לעשות לנו משהו; נו, where credit is due)).


אבל לא בגלל זה החלטתי לכתוב את הפוסט, אלא בגלל דברים משמחים ונעימים ומפיחי־תקווה. נשאתי שלטים שכתוב עליהם בצד אחד „אהבת חינם” ובצד השני „לא לשנאת חינם” (אתמול) ו„אין הבדל בין דם לדם / לא לשנאת חינם”. אהבת חינם כנראה כל־כך מרגיזה את ידידינו הגזענים שגם אתמול וגם היום לקחו לי את השלט בכח אחרי ההפגנה. היום היה לי את השכל להביא חתיכת קרטון נוספת וטושים בדיוק למקרה כזה.

אז למה זה משמח ונעים ומפיח־תקווה כל־כך? כי כמה אנשים לקחו את השלטים? שניים. לעומתם, כשהסתובבתי גם אתמול וגם היום לפני ואחרי ההפגנה עם המילים „אהבת חינם” בשלט בידיים וכאפיה על הצוואר ברחובות במרכז העיר (לא בזמן הפוגרום), נתקלתי בכל־כך הרבה אהבת חינם, בכמות ואופן שחבל לי שהפתיעו אותי. אנשים שחייכו, אנשים שאמרו „כל הכבוד”, אנשים שעשו כזה סימן עם האגודל למעלה (👍). אבל אלה שהכי אהבתי הם אלה שבאו והתחבקו איתי. פשוט. חיבוקים קצרים וחיבוקים ארוכים, חיבוקים טופחי־שכם וחיבוקים צמודים, חיבוקים מכל הלב, חיבוקים עם כל מני סוגים של ריחות ומרקמים, חיבוק־לב שמישהו לימד אותי (כשמצמידים את צדי שמאל), חיבוק קבוצתי וחיבוק ביחידים. בחברה הזאת המנכרת, שמי שעובר ברחוב בה הוא תמיד מרוחק ושקרבה וחיבה ומגע בין אנשים בה ממוסגרים וממושטרים במספר מאוד מצומצם של משבצות מוּתרוֹת, מסתבר ששלט פשוט יכול לשבור את הניכור ולהפוך את המרחב הציבורי למקום שבו אנשים מאפשרים לעצמם דברים בסיסיים ונעימים שכולנו צריכים, למקום שבו מישהי פשוט החליטה לשחק לי בשיער ולקלוע צמה (בהסכמה!) בזמן שהחברות שלה, אנגלופוניות, נורא מתגאות בחופן המילים בעברית שהן יודעות ובזה שהן יודעות לספור בעברית…. יש גם משהו נעים בזה שאנשים פירשו את המילים „אהבת חינם” בצורה כל־כך נכונה באופן שלא כיוונתי אליו (לא כתבתי „חיבוק חינם”).

נו, אז אולי יש מקום לתקווה… ♥

אהבה היא בחינם

מקור: Angry Little Girls

תגים