צוואה
15 ביוני, 2013

(החלטתי להעלות את הפוסט הזה על הכתב ולפרסם אותו בהשראת הטוויטר של אמיר…)

אני מקווה שאני לא הולך למות בקרוב, העולם צבעוני. מה שכן, מתישהו אמות; גם את ואתה. אנחנו אולי חיים בהכחשה מתמדת, ואולי זה טוב יותר לחיות ככה (ואולי לא), אבל זה לא משנה את העובדה שאמות. אכפת לי גם ממה שיקרה אחרי שאמות, ולכן אני כותב כאן צוואה חלקית, הנוגעת לעניינים שאני חושב שראוי שיקודמו גם כשאני עדיין בין החיים. סיבה נוספת היא שאני חושב שראוי לדבר גלויות על מוות, גם בפומבי, בלי בושה, הסתרה, פחד וטאבו, ובפרט בשיח חילוני.

הצוואה הזאת היא חלקית; נוגעת רק למה שנדון כאן (השאר לא נראה לי שיעניין את הקוראים…).

אבהרה לאמא שלי כשהיא קוראת את הפוסט הזה: לא, אני לא מתכוון להתאבד, אין לך מה לדאוג ☺

אבהרה לכולי עלמא: אלו הרצונות שלי, האישיים. ברור לי שהם לא מתאימים עבור כל אחד. מה שכן, אני חושב שבהחלט ראוי לכבד, במידת הסביר, את הרצונות שאדם מביע בנוגע למצבים בהם הוא לא יוכל להביע שום רצון: במקרים הנדונים כאן, שיתוק מוחלט ומוות.

אזהרת טריגרים בדברים שקשורים לשיתוק ומוות. באופן כללי הפוסט הזה ישיר ו־matter-of-fact־י בדברים שבדרך כלל לא נוהגים לדבר עליהם ככה (כמו אוכל לחתולים).

חלק ראשון: טיפול במצב של שיתוק מוחלט

אם בחדר 101 מישהו היה צריך לעלות על זה שהדבר שהכי מפחיד את וינסטון הוא עכברושים, כאן אני כבר מגלה מראש שמה שהכי מפחיד אותי, מלבד זה שיקרו דברים נוראיים לאהובים לי, הוא להיות כלוא במצב של שיתוק מוחלט עם תודעה/הכרה, לעֽולמים. בכנות אני לא יודע מה יותר גרוע, להיות עם חושים (כמו רוח) או בלי (כמו בחדר חשוך).

לכן, לאור זה שאני מטריאליסט, אני מעדיף לחדול מאשר להיות נתון במצב כזה.

אם אגיע למצב שבו אהיה משותק באופן מוחלט אך עם תודעה ולפי הערכת הרופאותים המצב הזה לא יהיה עתיד להשתנות בזמן סביר* (הן מבחינת הצפי להתקדמות הרפואה והן מבחינת הסיכוי שמשהו ישתנה גם בידע הרפואי שיהיה קיים), אני רוצה לא רק שלא יעשה מאמץ להמשיך ולהחזיק אותי עוד ועוד בחיים, אלא שיעשה מה שאפשרי כדי להפסיק את חיי, מבלי לפגוע בקרובים לי או לסכן אותם משפטית. במידה ולא יהיה אפשרי לעשות את זה, אני רוצה שירדימו אותי באופן כזה שלא אהיה עם תודעה/הכרה.

* אני לא יודע להעריך כמה זה „זמן סביר”. הזמן שהייתי מעדיף להשאר בבידוד מוחלט, כבול, בחדר חשוך ושקט עם זונדה בלי תקווה לשחרור על פני למות, אני מניח.

אם אהיה צמח לגמרי, בלי תודעה/הכרה, פחות משנה לי מה יעשו. חבל לי שאתפוס משאבים שיכולים לשמש אחרים, אבל אם זה יהיה חשוב למישהו קרוב לי להחזיק את ערימת הבשר, העצמות, הדם, העור, השיער וכו׳ חיה־אך־נטולת־מודעות, זה בסדר מבחינתי.

חלק שני: טיפול בגופה

החלק השני הרבה יותר פשוט מבחינה פילוסופית ואתית. אחרי שאמות אני רוצה שיעשו בגופה שלי ככה, לפי הסדר הזה:

קרדיט לאייקון של הפוסט: פומבה

תגים