רק על עצמי לספר ידעתי

מילים דיגיטליות 

קטעי זכרון אישיים, תמונות זכרון, אנקדוטות ביוגרפיות וכל מני זוטות אקראיות סביב עולמי הצר. שימו לב לכללים המיוחדים לקריאה של הדף!

מצב העמוד: שתיל 
תוכן עניינים

פתח דבר

גם אם החלטת לדלג על ההקדמה הישר אל הזכרונות, אל תדלגי על הכללים 

מאי טעמא?

חשבתי עם עצמי קצת, למה לכתוב דף עם קטעי זכרון אישיים, תמונות זכרון ואנקדוטות ביוגרפיות.

• סיבה אחת, היא שהמחשבה על לכתוב דף כזה חוזרת אצלי מדי פעם, ואם כך יכול להיות שיש טעם להקשיב לה.
• אחרת, היא שחלק מהדברים שנכתבים כאן מתקיימים רק בין כותלי גולגולתיוחלקם גם אצל א·נשים אחרות שלקחו חלק בסיטואציות המתוארות., והכתיבה גם נותנת להם קיום בעולם שמחוץ, וגם אולי איזה קיום שימשיך קצתאין לי אשליות לגבי זה. האתר לא ישאר הרבה זמן אחרי, וגם אם החומרים מאורכבים בארכיון האינטרנט, מה הסיכוי שמישהי תיגש לזה בכלל? אנחנו כותבות לתהום ההיסטוריה, וחיות לעכשיו  אחרי שאחדל (חוקרות העתיד: זה בשבילכן!).
• השלישית היא שאני אוהבת לכתוב, אבל אף פעם לא הצלחתי לכתוב פיקשן; אני יודעת לכתוב על דברים שקרו, או לשתף ולהנגיש ידע, אבל אף פעם לא הצלחתי להעביר את עצמי את המשוכה של להמציא דברים, לבדות. אני לא מנסה לכתוב באופן ספרותי מיוחד, אלא פשוט לכתוב כמו שזה יוצא לי מהאצבעות.
• הסיבה הרביעית והאחרונה היא למקרה שיהיה לך מעניין לקרוא, לא כי אני אדם כזה מעניין ומדהים ויואו־תקראו־עלי, אלא כי כן, יש קסם מיוחד בלקרוא על א·נשים אחרות, להכיר פתאום קצת את העולם הפנימי שלהן דרך אותיותלדוגמה, הגר פעם סיפרה לי על בלוג חלומות בשם „אבוקדו במקום לב” ; לא סתם (אוטו)ביוגרפיות זה דבר שקיים.

איך הדף מאורגן?

מלבד הזכרון הראשון, שעוסק בזכרון עצמו ולכן בחרתי שיופיע ראשון (כלומר, בתחתית הדף ), אין סדר בדברים: לא כרונולוגי ולא לפי חשיבות. יש דברים משמעותיים שעדיין לא כתבתי עליהם (ואולי לא אכתוב), וכל מני זוטות זכו להכתב מוקדם. כתוצאה מכך, אל תסיקי דבר ממה מופיע מוקדם יותר ומה מופיע מאוחר יותר או מרמת הפירוט הלא אחידה. לפעמים זכרון גרר זכרון בכתיבה ולכן יש קיבוץ שלהם, אבל זה ספורדי. הרשומות מופיעות לפי סדר הוספתן, באופן הפוך (המוקדמות יותר בתחתית הדף, כמו בבלוג או במסטודון).

נכון לעכשיו יש בדף 22 רשומות. עם הזמן אוסיף עוד, בשיטת הגינון הדיגיטלי.

כמה כללים לך ולי

• אני כותבת כאן בפומבי באופן גלוי וחשוף. לכן, כדי שאוכל לעשות את זה בלי לחשוש, יש לי בקשה חשובה ממך:  אם את חושבת שלא ארצה שתקראי את הזכרונות (כי אנחנו מכירות ואת חושבת שזה עלול לגרום לך או לי מבוכה, או מכל סיבה אחרת), פשוט אל תקראי אותם. אם יש ספק, אין ספק 
• אני מתייחסת גם לא·נשים אחרות. לאור זה שאני כותבת שלא על דעתן, כדי למנוע מצב שבו הן יזוהו (ובפרט מצב שבו הדף הזה יעלה בחיפוש השם שלהן) השמות מופיעים בראשי תיבות. אם את מנסה להבין מה השמות המלאים מאחורי ראשי התיבות, יכול להיות שכדאי שתחזרי לקרוא את הנקודה הקודמת.
• השמטתי כל דבר שעלול להביך או להיות לא נעים — או לא רצוי בכל דרך שהיא — לאדם שיש סיכוי שיקרא את הדברים ויזהה את עצמו או שיש סיכוי שיזוהה על ידי אחרות, או לי.

הזכרונות

זואידים

2026-09-26 בתחילת כיתה א׳, אולי אפילו ביום הראשון ממש, היה מעגל כזה שבו כל אחת היתה צריכה לומר את שמה ומשהו שהיא אוהבת לעשות. לא זוכרת כבר מה אחרות אמרו (בטח דברים די סטנדרטיים), אבל אני אמרתי משהו בסגנון של „קוראים לי יהודה ואני אוהב להרכיב זואידים (‎/⁠zoˈʔidim⁠/‎)”. לא זכורה לי תגובה שלילית או לעגנית, אבל כן הייתי צריכה להסביר מה זה…

נו, אז מה זה זואידים? מודלים להרכבהאחרי זה היתה גם סדרה של זואידים שבאים מורכבים, או כאלה שלא זזים. לא על אלה אני מדברת. של אוטומטונים של רובוטי mecha (תמיד עם מקום לדמות אדם ששולטת ברובוט) בהשראת בעלי־חיים. הזואידים מהדור הראשון, שהרכבתי, מונעים בקפיץ ובאים כקיטים עם המון חלקים. במקום ברגים, הלחמה, דבק וכד׳, החלקים מוחזקים על ידי בליטות וחורים, כשהבליטות תפוסות עם תופסני פלסטיק גמיש מיוחדים. ההוראות גרפיות וברורות גם למי שלא יודעת עדיין קרוא וכתוב (דוגמאות). כמיטב המסורת של TOMY, התכנון מוקפד והביצוע מעולה.

הזואידים שהיו ליבסרטונים המקושרים אפשר לראות את אופן התנועה של האוטומטונים, שהיה מיוחד ומורכב ושונה בין החיות השונות.: Storch (ארכיאופטריקס), Zore (גורילה), Sea Panther (סרטן), Gurantula/Tarantulon (עכביש), Cosmozoid (פטרודקטיל), ו־Molga (רמש; נראה קצת כמו חילזון, אבל הולך הפוך באופן שמזכיר יותר זחל). בבגרות קניתי זואיד כדי להרכיב עם אילאיל וראם: את Zark (פטרודקטיל עם רגליים), מ־anglo. היה כיף להרכיב בצוותא, ועכשיו הזואיד מורכב ושלם ועובד על מדף במקום של כבוד…

Q ה־Q בעמוד טראיאנוס

2026-09-14
1: הכיתוב על בסיס העמוד בהמשך לנקודה הקודמתpun intended. למעשה pun תמיד intended…, אחת הפעמים הראשונות שבהן חשבתי באופן מודע על טיפוגרפיה ואסתטיקה של כתיבה היתה כשראיתי בערוץ 8 איזו תוכנית על רומא העתיקה או משהו, והופיע שם טקסט בלטינית, ומאוד הרשים אותי זה שהזנב של האות Q ממשיך מתחת לאות הבאה. זה פרט על מיתר מאוד עמוק בחוש האסתטי שלי; עדיין פורט. אני משערת שזה היה הכיתוב על עמוד טראיאנוס.

לא יודעת לתארך בדיוק, אבל כמדומני זה היה בבית בקריית שמואל, משמע עד גיל 13 (ומהגיל שהיו לנו כבלים).

נקודה אמצעית במקום רווח

2026-09-14 כשלמדתי לכתוב בכיתה א׳ אני זוכרת שלא אהבתי את הרעיון של רווח כדי להפריד בין מילים. לא היה נראה לי אסתטי. העדפתי לשים נקודה אמצעית (·) בין מילים.לא נראה לי שיש לי מחברות מהתקופה כדי להעלות צילום.

רק שנים רבות אחר כך, כשכבר למדתי בלשנות, נודע לי שלרומאים היו העדפות אסתטיות דומות… לקריאה נוספת: middle dot ו־word divider.

כיום אני עדיין משתמשת בנקודה אמצעית בעברית, אבל לא בשביל להפריד בין מילים אלא בשביל ריבוי צורות של מגדר: „הלך·ה”, „א·נשים”, „שלה·ו”.

עבריסטווית׳

2026-08-23

מבוסס על הטיוט הזה בפדיוורס.

פעם פעם, בכנס הבינ״ל הראשון שהשתתפתי בו, הלכתי ב־Aberystwyth וחיפשתי B&B לישון בוזה עבד לי כמה פעמים לפני שהזמנת מקומות דרך הרשת הפכה לנפוצה: פשוט לנחות במקום מספיק זמן לפני הלילה ולחפש B&B… בכל מקרה, זאת לא הנקודה.. ראיתי מישהו ברחוב ושאלתי אותו (באנגלית לצערי; אז לא ידעתי וולשית דבורה מספיק שוטפת) אם הוא יודע איפה יש B&B. לתדהמתי הוא ענה לי בעברית ואמר שבמקרה הוא עובד באחד ושיש מקום פנוי. לקח לי כמה שניות לעשות סטופ, כיבוי, אישור וריסטארט למוח לפני שיכולתי לענות לו. מסתבר שיש לי מבטא עברי די כבד באנגלית… הסוף של הסיפור הוא שאכן ישנתי שם והיה אחלה.

(אנ)ארכיזם

2026-08-23

מבוסס על הטיוט הזה בפדיוורס.

פעם בעודי צעירה ועולת ימים אחרי אחד מכנסי המדב״פ הלכנו שלוש חברות בתל אביב עיר הפשע והרשע בערב. תוך כדי הליכה בתור החנוניות שאנחנו דיברנו על פילוסופיה פוליטית, ואני לקחתי את הצד שקרוב ללבי, דהיינו אנרכיזם. עודנו מתדיינות ומתווכחות בלהט, שמנו לב שכמה זמן יש שני ברנשים שהולכים אחרינו כבר כמה רחובות. מתוך הבנה במה מדובר, שמנו פעמינו אל החנות הפתוחה הקרובה ביותר — סוג של מכולת — בתקווה לאבד אותם. התוכנית שלנו לא כל כך עבדה, כי שני השודדים נכנסו אל החנות המוארת (אך השוממת), ובאמצע החנות שדדו אותנו: אמרו לנו להביא להם את כל הכסף שיש עלינו. לא רצינו לסיים את חיינו, אז הוצאנו ארנקים והתחלנו לתת להם את השטרות. לא הספקתי לתת להם את מה שהיה אצלי והם כבר התחפפו עם הכסף של שני החברים. מפוחדות, התקשרנו למשטרה, סיפרנו את המקרה ומסרנו פרטים. המשכנו בדרכנו, ואחרי כמה זמן (חצי שעה? שעה?) קיבלנו טלפון מהמשטרה: מסתבר ששני אנשים שעונים בדיוק על התיאור שלנו עשו בלגאן באוטובוס ונעצרו על ידי המשטרה. נקראנו לבוא ולזהות, ואכן היה מדובר בשני החבר׳לך שלנו. היו קצת ענייני בירוקרטיה ומשם המשכנו סוף כל סוף ליעד שלנו (אאז״נ בית שהתארחנו בו). אחרי כמה שבועות כל אחת מאיתנו קיבלה מהמשטרה סכום כסף שנלקח מהשודדים ועלה על כמה שנשדד (לא רק אצלי, שבסופו של דבר לא נשדד ממני כלום).

וזה, ילדות, היה סיפור אמיתי שקרה. האם המשטרה היתה סבבה לגמרי בהתנהלות שלה? או שמא בכלל מדובר בפעולה של יחידת ריגול חשאית מיוחדת של המשטרע, ששמעה דרך אמצעי הציתות שאני מצדדת באנרכיזם לא עלינו, ושלחה שני שתולים בתוכנית מתוחכמת של שוד+פענוח+צדק מבויים? בין שתי האפשרויות אתן כבר תצטרכו להכריע… 

השלמות ותיקונים מהזכרון של אחד החברים (בשכתוב):

• לפני שזה קרה מצאנו שטר של 50 ₪ ברחוב, שהיווה כמעט את כל מה שנתנו לשודדים למעשה. נופך של מדרש חסידי.
• פשוט ראינו ניידת משטרה חונה ברחוב אחרי שיצאנו מהחנות, והם עלו בקשר מול התחנה. אבל יכול להיות שהתקשרנו ואז הם באו.
• השוטרים החביבים אפילו הקפיצו אותנו לדירה שבה ישנו בתום גביית העדויות בתחנה.

ועת לכל חפץ

2026-08-23

מבוסס על הטיוט הזה בפדיוורס.

לפעמים דברים בעולם נראים כאילו הם מִתּזמנים לפי מה שמתאיםלא באמת, כמובן; זה הקשב שלנו והיכולת שלנו לחבר דברים שיוצרים את התחושה הזאת.. כשהזאטוטיאדה היתה זעירה חשבנו עדי ואני שכדאי לבנות מטבח צעצוע קטן כדי שישחקו הזאטוטים לפנינו. לא זוכרת אם זה היה עוד באותו הערב או יום־יומיים אחר כך, אבל יצאתי לטיול הרדמה או משהו וראיתי ברחוב כוננית קטנה שהתאימה בי־די־יוק למטרה. אימצנוה, ידיד עם מסור מעגלי קדח בה חור ל„כיור” בהתאם לקערת נירוסטה, הברגנו ברז פלסטיק אמיתי, הוספנו מתלים למגבת וכלי מטבח צעצוע (קרש, כפות גדולות וכד׳), צבענו ביחד עם הזאטוטיאדה ונהיה לנו מטבח צעצוע מקסים, עם כיור ומשטח עבודה ומקומות אכסון לדברים־של־מטבח כמו ירקות־‏צעצוע מפלסטיקאין לי מושג כמה זה נפוץ, אבל הם היו ירקות ממש מגניבים: הם היו מחולקים לשניים ומחוברים בסקוץ׳, כך שהיה אפשר „לחתוך” אותם.. המטבח היה בשימוש שנים רבות, ואחר כך נמסר לקרוב משפחה.

אין גאווה בהרעבה

2026-08-23

אזהרות תוכן: סמוטריץ׳

מבוסס על הטיוט הזה בפדיוורס.

מעשה שהיה כך היה. ביוני 2024 הייתי בפעילות מחאה מול הנאום של סמוטריץ׳ אצל המאהל של כהני המולך („פורום גבורה”, הידוע גם כ„שכול לכולם!”). לפני הנאום המתוקשר הוא נאם במגרש הביתי, בתוך המאהל עצמו. יצא שעמדתי בול ישר מולו עם השלט שהכנתי בזריזות כמה דקות לפני שיצאתי„החיים שלהם חשובים מהנקמה שלכם”, כשמילה „חיים” בירוק ו„נקמה” באדום; אפשר לראות אותו בשניות הראשונות של הסרטון לדעיל, לפני ששינו את הזווית של המצלמה כך שתקלוט את מה שרצו שתקלוט. אז אני עומדת ומחזיקה בשלט, משתעממת לי מהנאום המחרוד של הסמוט לקהל הביתי שלו וחווה סוגשל פלאשבק פוסט־טראומתי מהנערוּת שלי בישיבה התיכונית מטה בנימין בבית אל. אבל זה לא חומר לסיפור, אייר, מה את רוצה מאיתנו? אה, שכאן מגיעה הנקודה. באיזשהו שלב בנאום שלו הוא הגיע לגרנדמייזר שלו ולזה שהוא זוכר איך היא דיברה על הרעב, והמשיך לדבר על רעב. הופ! במקרה הכינותי מראש בתיק שלט עם הכיתוב „אין גאווה בהרעבה” (כשהמילה „גאווה” בוורוד בוהק) ותוך שניות שלפתי אותו מול הפרצוץ שלו. קרא, יצר קשר עין, עצר לשניה, והמשיך בשלו.

סרטונים להעשרה בהקשר של סמוטריץ׳ וגאווה: א׳, ב׳ וג׳.

‏3 מורות לספרות והפגנה אחת

2026-08-23

מבוסס על הטיוט הזה בפדיוורס.

פעם באחת ההפגנות לסיום המלחמה ולהשבת כל החטופות בעסקה בתי א״ג באה איתנו, ובאותה ההפגנה בהפרש של כמה דקות פגשה אחת אחרי השניה בשלוש המורות לספרות שהיו לה לאורך הזמן, נשים מרשימות כל אחת בדרכה.

הז׳ של זלמן

2026-08-23

מבוסס על הטיוט הזה בפדיוורס.

יש לי רחוק משפחה, פ״א, שסופר עליו אצלנו הסיפור האמיתי הבא. אני לא זוכרת אם הוא היה מנהל בית ספר או איזה תפקיד בדיוק, אבל היה איזה טקס, וכיתה ז׳ שחונכה על ידי מורה מסוייםלא זוכרת את שמו; לצורך העניין והשעשוע נקרא לו „זלמן”. הפריעה מאוד. רחוק המשפחה ביקש שקט, ואחרי זמן המשיכו להרעיש. ביקש שוב, וחוזר חלילה. לבסוף התרגז, וצעק בקולי קולות: „הז׳ של זלמן החוצה!!!”. השמחה, כפי שניתן לתאר, היתה רבה.

ניווט אל דילה

2026-08-23

מבוסס על הטיוט הזה בפדיוורס.

בעודי צעירה ללא לובן בשערי, כשהעולם היה ירוק יותר וקסם עוד שרר בו, הלכתי בפעם הראשונה לדילה (נהגה כמו „די ל(כיבוש)”) זצ״ל, האינפושופ הירושלמי שהיה פעם, האם של אמבאלה־مبلا זצ״ל והבת של סלון מזל זצ״ל. לא הכרתי טוב את ירושלים, וטיפה הסתבכתי עם ההגעה. בעודי משוטטת באיזור בלי להבין איפה בדיוק הכתובת יוצאתזה היה לפני התקופה שהיה פשוט לנווט עם GPS בטלפון. לפחות לי לא היה טלפון חכם אז., האלות ראו את מצוקתי ושלחו שתי נשים שנראות כמו הסטריאוטיפ השמאלני־אנרכיסטי הכי מובהק שרק יכול להיות. אמרתי לעצמי: הן בטח הולכות לשם, אנסה ללכת לכיוון שאליו הן הולכות ואולי אמצא את מבוקשי. וצדקתי.

הפרק הראשון של צבי הנינג׳ה

2026-08-22 ככל המשפחות בנות אותו המעמד והתקופה, היה לנו מכשיר וידאו (VHS) ממתישהו בתחילת שנות התשעים. אחת הקלטות שהיתה לנו היתה של הפרק הראשון של צבי הנינג׳הלא סגורה על זה אם זאת היתה קלטת קנויה או שפשוט הקלטתי מהטלוויזיה על קלטת ריקה., שחרשתי עליה כמה וכמה פעמים. שני זכרונות לגביה:

• אני לא בטוחה אם זאת היתה הקלטת הזאת או הקלטת של רובוקופ, אבל אני זוכרת שרציתי לחלוק את זה עם סבתא שלי והראיתי לה חלק מהפרק. אם להתנסח ככה, היא לא מאוד התלהבה מזה, מהאלימות שבאנימציה. היא העלתה את השאלה האם זה גורם למי שצופה בזה להיות אדם יותר טוב, כשבאופן משתמע התשובה היתה שלילית ולכן she didn’t approve…

• אבא שלי נורא אהב ערסלים; גם בשנותיו האחרונות היו ווים גדולים תקועים בקיר בחדר שלו כך שהוא יכל לתלות עליהם ערסל. אז תמיד היו לנו ערסלים זמיניםזה משהו שרק אחר כך למדתי שהוא לא חלק מחוויית החיים של הרבה א·נשים….

  מתישהו שכבתי והתעפצתי בערסל שהיה תלוי בין שני עצים בחצר בבית בקרית שמואל. התחלתי להריץ בראש את הפרק הראשון של צבי הנינג׳ה, ושמתי לב שאני יכולה לשחזר את כל ההתרחשויות וכל הדיאלוגים באופן מושלם מהזכרון. המשכתי לשחזר והמשכתי להדהם, עד שבסופו של הגעתי לסוף הפרק, שזכרתי את כולו! זה לא שהיה לי זכרון פנומנלי באופן כללי או שחרשתי על הפרק מספר מוגזם של פעמים לפני, ולכן זה היה כל כך מפתיע.

איך אני מתגעגעת גם לסבתא שלי וגם לאבא שלי 

המעלה של הטנקים במ֫חנה

2026-08-22

אזהרות תוכן: אולי אלימות מינית

בקרית שמואל, בסוף רחוב תורה ועבודה (שבו גר חבר הילדות שלי א״ג), היה שטח פרא שבו היה בעבר מחנה צבאי בריטי. קראנו לו „המ֫חנה”, ויש מה לספר ולתאר עליו בהזדמנות אחרת. היום כמובן יש שם בניינים.

אם הזכרון הקודם היה הזכרון הראשון שלי, זאת אולי השכחה הראשונה שלי, במובן של משהו שאני זוכרת שאני לא זוכרת. אני לא בטוחה באיזה גיל זה היה בדיוק, ואם היינו בבית הספר היסודי או עוד בגן, אבל אני זוכרת שהלכנו כמה מהשכונה לשחק במחנה. אני לא יודעת עד כמה התקדמנו לתוככי השטח הפראי, אבל ההתרחשות המדוברת היתה בקצה שקרוב לרחוב תורה ועבודה, שבו נשאר מתקופת המנדט מתקן ששימש לתחזוקה של טנקים.המתקן היה פשוט מאוד: שני גושי בטון ברוחב כמטר או מטר וממשהו כל אחד, שבנויים מכבש מחורץ שעליו היו עולים הזחלים של הטנק משני צדיו, ואז חלק מאוזן שעליו הטנק היה חונה ומתחתיו היה אפשר לעמוד ולתקן את מה שהיה צריך לתקן מתחת. אני זוכרת ששיחקנו שם ועלינו על המתקן הזה. אני זוכרת שהיו מי שהורידו את המכנסיים. אני לא זוכרת פרטים, אבל אני די בטוחה שהרגשתי את המגע של הבטון על הטוסיק. אין לי מושג אם זה היה רק משחק תמים של ילדוּת או שהיה שם משהו אחר. זה שיש לי זכרון ברור של הסיטואציה אבל יש בתוכה חלק שבמובהק מחוק, זה מדאיג אותי שאולי מדובר בהגנה על האני מזכרון של טראומה. אבל לגמרי יכול להיות שסתם מדובר בטבע ה־patch־י של הזכרון: פרטים מסויימים נשמרים ואחרים נשמטים, לא תמיד עם סיבה כלשהי.

הטרקטור הירוק־צהוב

2026-08-22 אם היו שואלות אותי מה הזכרון הראשון שלי, יש אחד שהוא בבירור כזה. מצד שני, צריך להזהר, כי יכול להיות שבניתי אותו בהשראת תמונה מאלבומי הילדות והרי אצל רובנו (כולנו?) זכרונות נשארים מגיל 3 לכל המוקדם, ולפני זה אנחנו שוכחות.

הדבר היה ככה. הלכנו לאיזה מקום, לא בטוחה איפה. אני הייתי על הידיים, בסביבות גיל שנתיים כנראה. זה היה ביום, והיה שם טרקטור צבוע בירוק עם אקצנטים צהוביםאמצע הגלגלים היה צבוע בצהוב; אולי גם פרטים נוספים. פרטים כמו הצבע בטוח שנשענים על התמונה: גם אם אכן מדובר בזכרון שממשיך מאז באופן רציף, הפרט הזה חוזק על פני הזמן מהתבוננות בתמונה., שפנה ימינה. הסתכלתי עליו, ואז המשכנו לכיוון ימין ונכנסו לבית שהיה בסמוך.אין לי את התמונה לידי, אבל למיטב זכרוני הבית לא מופיע בתמונה, מה שמחזק את ההשערה שזה אכן זכרון מאז.
בהמשך אצלם אותה ואעלה לכן. כשנכנסנו לבית, המעבר בין האור הבוהק של החוץ לבין החושך היחסי של הפנים היה מובהק. זהו, אני לא זוכרת מה היה לפני שהגענו אל הטרקטור או אחרי שנכנסנו אל הבית (לא בטוחה אם זה היה בית פרטי או משהו אחר, אבל זה היה מבנה כלשהו) — זה חלון קטן של זכרון, ולמשך כולו אני זוכרת את התחושה של להיות על הידיים.

יהודה המ״מ

2026-08-22

אזהרות תוכן: צבאנות

טוב, אם אני כותבת אנקדוטות מהעבר שלי, זה צריך לכלול את הכל, כולל חלקים שאני מתביישת בהם או שסבלתי בהם. גויסתי בכפיה לצבא הישראלי ב־2002. ההכרה הערכית־פוליטית שלי התגבשה בין השאר מהזוועות שראיתי שם, שאולצתי להיות חלק מהן. שמונה חודשים הייתי שם בסה״כ, חלק מהן בהכשרות שונות וחלק בתפקיד שבו שובצתי במִנהל האזרחי בבית אל (קל״ב לבית של ההורים שלי). הייתי בבוטק׳ה של אישורי עבודה לאנשים ממוצא פלסטיני. הם עמדו שעות בחום בתורים אינסופיים בלי צל, ואני ישבתי בבוטק׳ה הממוזג וניסיתי לעשות את המיטב כדי שיקבלו את אישורי העבודה במהירות. לראות את חוסר הצדק המשווע ואת אטימות הלב השרירותית המערכתית ולדעת שאני בורג במערכת מרושעת בלי יכולת לשנות את המערכת — אלה, ביחד עם הסבל האישי היומיומי (שהיה כאין וכאפס לעומת מה שחוו הם, כמובן), גרמו לי להבין שהדבר הנכון הוא לצאת (היה קל במפתיע, אגב; פגישה־שתיים עם הקב״ן ויצאתי לחופשי).

בכל מקרה, הסיפור להיום הוא מהטירונות, ואני מקווה שכשהוא מופיע ביחד עם ההקדמה עצם הסיפור שלו לא עושה נורמליזציה לצבא הכיבוש, הדיכוי, ההפרדה האתנית וההשמדה. די בהתחלה, באחד הימים הראשונים של הטירונות, כונסנו לחדר בבסיס הטירונות בזיקים לשיחה עם מפקד המחלקה (ראשי תיבות מ״מ; נהגה „מֵם־מֵם”). שועשעתי מהחשיבות העצמית המופרזת של אותו מפקד מחלקה כשדיבר, ומהקריקטוריוּת המיליטריסטית שלו. ישבנו במעגל, וכל אחתאני כותבת בלשון „היא” כללית כי גם אני הייתי שם, אבל המחלקה בטירונות היתה מופרדת מגדרית למיטב זכרוני. היתה צריכה לומר את שמה, כשהיא פונה אל מפקד המחלקה בתואר „מ״מ”, כך: „[שם פרטי], המ״מ!”. משועשעת מהסיטואציה, נתתי קצת נגינה חגיגית בקול שלי (אבל לא באופן מוגזם שבו יורגש הלעג עד כדי כך שיוכל לסבך אותי) ואמרתי „יהודה המ״מ!” בהדר כבוד מעושה ומדומה. כמסתבר, קיצרתי את ההפסק בין קריאת השם לבין הפניה „המ״מ”, ומאז נודעתי בין בני מחלקתי בשם „יהודה המ״מ”. פסגת הקריירה הצבאית שלי.

לורלינדה

2026-08-21 אם כבר כתבתי קודם על טולקין, אוסיף את הזכרון הזה עכשיו.

בחצי השני של שנות העשרה שלי גמעתי בשקיקה כתבים של טולקין: גם מוכרים וגם איזוטריים, גם נרטיביים וגם אחרים, ובפרט כל מה שקשור לבלשנות ולשפות שהוא פיתח. מעבר לכתבים עצמם, קראתי גם ניתוחים, וצבעי הרקע הזרחניים של הדפים בארדלמביאון נצרבו לי על הרשתית. העיסוק שלי בטולקין התחיל מזה שאמא שלי נתנה לי לקרוא את ההוביט (עוד על זה — בעתיד), ומשם התדרדרתי לשר הטבעות ולפורום טולקיןבהתחלה כקוראת ב־IOL ואז אחרי שהיגר לאורט גם ככותבת.. העניין המיוחד בשפות שלו, שמתוכו התעורר העניין שלי בבלשנות, הוא דבר שניתן לשים את האצבע על נקודת זמן אחת שבו הוא התחיל: גם לפני נקודת הזמן הזאת ידעתי שהוא פיתח שפות מתוכננות וזה היה נראה לי נחמד, אבל הנקודה שבה נפלתי למאורת הארנב היא האזנה לשיר Lorelindë שכתבה ושרה Anna Jivilo בקווניה, ונתקלתי בו במקרה בשיטוט ברשת וחיפוש אחרי דברים שקשורים לטולקין. זה היה כל כך יפה, כל כך קסום, כל כך דבר שרציתי ללמוד ולהבין ולדעת.

יצרת משהו שאפשר להעלות בפורמט דיגיטלי? שימי אותו ברשת! לכי תדעי איך זה ישפיע על חיים של א·נשים אחרות.

סיגל

2026-08-21 אחד הזכרונות הראשונים שלי למודעות לצלילים של השפה ולאסתטיקה שיכולה להיות בהתאמה (הסובייקטיבית, כמובן) בין צליל ומשמעות הוא זה.שנים אחר כך הנושא של אסתטיקה לשונית והתאמת מסמן־מסומן ידבר אלי כשאצלול לכתבים הלשוניים של טולקין. היתה איתי בגן ילדה בשם סיגל; לא היינו חברות או משהו, אבל זכור לי שחשבתי על זה שהשם מתאים לה, כלומר שיש איזו התאמה בין הצליל של השם (והצבע סגול) לבינה.שנים אחר כך אבחר לעצמי שם עם התאמה הדדית מוצלחת יותר מ„יהודה”, שניתן לי.

הכיפה המקפצת

2026-08-21 בהמשך למוטיב של שד׳ הרוא״ה וסביבות מימיות, סיפור קטן. פעם הלכתי ברחוב, כנראה באיזה חורף (לאו דווקא של 1992), ונפלה לי הכיפה. עד הנקודה הזאת, לא סיפור ראוי לציון במיוחד. אבל מה? הכיפה התחילה לזוז. בעצמה. היא בדיוק נפלה על צפרדע, למרבה ההפתעה!

נחל הרוא״ה ונחל מסילה

2026-08-21 עד גיל 13 גרתי בשד׳ הרוא״ה בקרית שמואל בחיפה. בחורף של 1992 היה כל כך גשום, והניקוז ברחוב היה כל כך גרוע, שכשהיה גשם חזק הרחוב הוצףגם הבית הוצף, אבל זה כבר לסיפור אחר. והיה דה־פקטו נחל: נחל הרוא״ה. החורף הזה היה חוויה מכוננת מתמשכת עבורי.

שנים אחר כך היתה חוויה דומה, אם כי בקנה מידה קטן יותר, כשגרתי ברח׳ מקור חיים בירושלים, על פארק המסילה. זה פארק צר (ונהדר!) לאורך מסילת הרכבת הישנה, ותוואי מסילת הרכבת נבחר לפי פני השטח, כלומר המסלול של נחל רפאים. וכשבונות מסילה (ואחר כך פארק) במורדות נחל שמנקז את איזור דרום־מערב ירושלים, לא צריך להתפלא שכשיש גשם חזק או הפשרת שלג הנחל חוזר להיות נחל של ממש: נחל מסילה…

רפאל

2026-08-21 המחשב הראשון שלי היה 386 שקנינו בחנות מחשבים בשם קומפיוטרלנד בחיפה, בתחילת שנות ה־90.המחשב עדיין נמצא אצל אמא שלי. לפני כמה שנים ניסיתי להפעיל אותו כדי להראות לזאטוטי ושישחקו, אבל הוא לא עלה. לא זוכרת בדיוק מה הבעיה, אבל נראה לי שהבטריה שמחזיקה את הזכרון של ה־BIOS נגמרה או משהו כזה. מתישהו אולי אתקן אותו, או אמסור אותו לתיקון. הוא הגיע עם דיסק קשיח של 100 מ״ב, ובו שלל משחקים ותוכנות. אחד המשחקים החביבים עלי היה „רפאל”. אם את מכירה משחקי מחשב מהתקופה והשם לא מצלצל מוכר, אל תתפלאי. המשחק היה מותקן ב־C:\GAMES\REFAEL, אז רק היה הגיוני לקרוא לו „רפאל”. השם הרשמי, כפי שגיליתי רק שנים אחר כך כשחזרתי אל המשחק מתוך נוסטלגיה, הוא „Challenge of the Ancient Empires!‎”. מעניין מה ההתגלגלות ההיסטורית של השם של הספריה: עובד בשם רפאל שהתקין? אולי זה בכלל הגיע ממקור קדום יותר בשרשרת הפיראטית? תעלומה!אם יש לך קצה חוט צרי קשר!

אוסף הפרילים

2026-08-21 כשהייתי קטנה אמא שלי היתה נותנת לי לאכול „מעדן חלב” כל יום. זה היה נחשב מאוד בריא או משהו. יש סיכוי שעוד קיימות א·נשים שחושבות שזה בריא. קראנו לזה „פְּרִילִי” כשם גנרי, אבל כמדומני היה מדובר בדנונה וניל או משהו. כל פאקינ׳ יום גביע אחד.

באיזשהו שלב התחלתי לאסוף אותם: את הכיסוי זרקנו, אבל את הגביע עצמו שטפנו וייבשנו ושמרנו. האוסף טפח וטפח, עד שבאיזשהו שלב הוא הגיע לעשרות רבות והמשיך למאות. לא חסרו לי משחקי הרכבה, אבל חלק ממה שהיה מגניב באוסף הזה הוא שאפשר היה ליצור ממנו מבנים ממש גדולים (לפחות לעיני ילדה קטנה): לערום אחד על גבי השני למגדל, להניח כמו חומה, ולבנות כל מני צורות. יש לי איפשהו באלבומים תמונה של דברים שחברים שלי ואני בנינואאז״נ זה היה כשא״ג ושב״ח ועוד חבר שאני זוכרת את הפנים שלו אבל לא מצליחה לשלוף את השם שלו באו לישון אצלנו. בבוקר או בערב בנינו דברים אדירי־מימדים מהאוסף.; אם אמצא אותה מתישהו אצלם אותה ואוסיף לכאן. בכל מקרה, זה שערימה של גביע בתוך גביע בתוך גביע עברה את הגובה שלנו זה פשיטא, אבל אם אני לא טועה האוסף היה כזה מרשים שהוא מילולית יכל להגיע לתקרה.

מתישהו זרקנו את האוסף, כנראה כשעברנו מקרית שמואל להתנחלות בית אל, או אולי לפני זה (לא זוכרת, אירוע הזריקה לא הותיר עלי כנראה רושם עמוק…).

חבל לי על כל הפרות שהיו צריכות לסבול בשביל זה, ועל הזיהום שבייצור ובהטמנה.

השם „שפיצר”

2026-08-21 בילדות השם שהשתמשנו בו למה שמכונה באנגלית „mechanical pencil” היה „שפיצר” ‎/⁠ˈʃpit͡seʁ̞⁠/‎. רק שנים אחר כך נודע לי שלא כולן משתמשות בשם הזה, וחלק מהא·נשים בכלל לא מכירות אותו, אלא רק שמות מעפנים כמו „עפרון מכאני”, „עט־עפרון” או „עפרון ח֫ודים”. אני לא יודעת עד השם הוא תופעה לוקאלית לאיזור חיפה והקריות של שנות ה־90.

זכרונות עוגן

2026-08-21 הזכרון הראשון שלי של עיסוק באופן מטאי בזכרון, שינוי, המשכיות והאני הולך ככה: ישבתי בכיתה בבית הספר היסודי (להערכתי בכיתה א׳ או ב׳), משתעממת לי מהשיעור וחושבת מחשבות בראש. אני לא בטוחה אם את הדימויים הבאים יצרתי במתכוון כדי שיהיו זכרונות „עוגנים” או שאלו היו דימויים קיימים שכבר רצו לי בראש והשתמשתי בהם וקיבעתי אותם. גם לא לגמרי ברור לי אם הם היו קשורים במקור, כזכרון אחד מורכב, או לא.

• האחד הוא אנימציה של חפיסת קלפים נפרשת בצורת מניפה או ספירלה, ללא יד שפורשת אותה. הרקע הוא שחור (או צבע אחר כהה מאוד), וכל האנימציה האורכת שניות ספורות, שבהן החפיסה מתחילה סגורה ונפרשת באופן רציף וחלק.
• השני הוא פחות ברורולכן התיאור שלו ארכני יותר…, וכוללת דמות של ג׳יני. אולי זה בכלל המשך של הראשון, כלומר שהג׳יני קשור איכשהו לפרישה ה„קסומה” של הקלפים? לא יודעת. הסרט אלאדין של דיסני יצא בסוף 1992, כשהייתי בכיתה ב׳. מתבקש לחשוב שהדימוי הזה מושפע מהסרט. מצד שני, הוא לא זכור לי כקשור ולא ראיתי את הסרט כשיצא אלא שנים אחר כך, בטלוויזיה. מצד שלישי, יכול להיות שנחשפתי לדמות הזאת בפרסומות לסרט או בתת־המודע הקולקטיבי…

בקיצור, הדימוי השני פחות חד בזכרון שלי מהראשון, אבל במובהק שניהם כרוכים במחשבה על הזכרון: בעודי יושבת ומשתעממת בשיעור, חשבתי על טיבו של הזכרון וטיבה של השכחה ועל איך שאני משתנה עם הזמן, והחלטתי שהזכרונות האלה יהיו לי עוגנים: כלומר קבועים ונטועים, שאוכל לחזור אליהם גם כשדברים אחרים משתנים והם יהיו שם. מדי פעם מאז אני באמת נזכרת בהם, וגם אם הם הטשטשו עם הזמןדבר שאני, אגב, לא בטוחה בו בכלל לגבי הראשון. למיטב זכרוני הוא באמת היה מינימליסטי — בלי הרבה פרטים וקצרצר — כבר מההתחלה. זה אולי חלק ממה שקסם בו למטרה הזאת: הוא עם גרעין מאוד מובהק של דבר קסום שלא יכול להתרחש במציאות, אבל לא הרבה יותר מהגרעין הזה. המחשבה עליהם, הזכרון שלהם והמחשבה על השינוי מול הקביעות הם בדיוק מה שחשבתי עליו אי־אז לפני שנים רבות בתחילת שנות ה־90.

נספח: למה „darluniau”?

הקוראת הדקדקנית ודאי — אין כל ספק הרי! — תשים לב לכך שהכתובת של הדף מסתיימת ב־‎/darluniau. זו מילה בוולשית שמשמעותה בעברית „תמונות”. בעבודת הדוקטור שלי חקרתי את הלשון הוולשית הספרותית כפי שהיא מתבטאת בכתבים של הסופרת הוולשית הגדולה קייט רוברטס. הפרק הראשון בעבודה עוסק בסימון הלשוני של המבנה הטקסטואלי המאקרו־תחבירי של אנקדוטות (קטעי נרטיב קצרים ודי „אטומיים”) בכתיבה האוטוביוגרפית שלה ובוחן את הספר Y Lôn Wen (Roberts 1960) ואת הפרק Atgofion (Roberts 1972). ב־Y Lôn Wen הפרק הפותח נקרא Darluniau, ויש בו תמונות זכרון מעברה של המחברת (דווקא בו לא עסקתי בדוקטורט, אגב, כי המבנה שלו שונה מאוד ממה שחקרתי שם).

ביבליוגרפיה

מקור · היסטוריה