לכתוב געפֿילטע פֿיש באספרנטו
5 בינואר, 2014

תקציר: תיאור ארבעה שיעורים שלימדתי, על אספרנטו לגילאי 12-15, מנקודת מבטי, והחומר הכתוב שהכנתי.

בארבעת השבועות האחרונים החלפתי מורה בבית־הספר אופק לילדים מחוננים בירושלים, בקורס שנקרא „לכתוב געפֿילטע פֿיש בערבית” במסגרת של הילדים הגדולים שם (12-15). מכל מה ששמעתי עליו, זה קורס מגניב לגמרי, שבו טועמים דברים מעניינים מכל מיני שפות; לא לומדים לעומק ולא יוצאים ממנו עם ידע מקיף באף שפה — זאת פשוט לא המטרה של הקורס — אבל כן מקבלים תמונה של תופעות מעניינות משפות שונות.

אז את הקבוצה קיבלתי אחרי שהם נגעו בגרמנית ובערבית. יכולתי ללמד אותם כל מיני דברים: עקרונות יסוד בבלשנות (אני לא בטוח שזה מה שהם חיפשו כשבחרו בקורס…), דברים מעניינים ופיקנטיים מכל מיני שפות שאני יודע מספיק טוב (כתב וממיינים במצרית וביפאנית, מוטציות בוולשית, וכד׳), או מבוא לאחת השפות. החלטתי לנצל את ההזדמנות ולתת להם טעימה לא משפה רגילה, אלא מאספרנטו דווקא. אני לא מומחה גדול לאספרנטו, ויש לי עוד המון מה ללמוד ולהשתייף, אבל כן יש לי מספיק רקע וידע כדי שאוכל ללמד מבוא במסגרת הזאת באופן כנה.

החוברת

נוח לי לעבוד עם תמסירים: הם מהווים את דרך־האמצע המתאימה ביותר מבחינתי בין החסכון בזמן שמקנות מצגות (שהחסרון שלהן הוא שהן לא גמישות, לא נמצאות בעותק ניתן לדפדוף אצל השומעים ושהבחירה מה יהיה אפשר לקרוא ומתי נמצאת רק אצל המורה) לבין הגמישות של כתיבה על הלוח (שהחסרון שלה הוא שאפשר לכתוב רק מעט בלי לבזבז הרבה זמן, שהשומעים צריכים להעתיק מהלוח אם הם רוצים שישאר אצלם המידע הכתוב ושלא הכל זמין מולם מראש לדפדוף ועיון). לפני השיעור הראשון הכנתי תמסיר, חוברת קטנה שקראתי לה Gustumo de Esperanto („טעימה מאספרנטו”). אתם מוזמנים בהחלט להוריד אותה, להשתמש בה ולהתבסס עליה לאיזו מטרה שתרצו. הנה PDF, והנה קבצי המקור; בעקבות הצעה של חבר, העתקתי גם לוויקיספר. החוברת שמופיעה כאן קצת יותר מפורטת מהגרסה שחילקתי לתלמידים וגמרתי להכין ב־4 בבוקר ביום של השיעור הראשון… (עיקר ההבדל הוא בתוספת של התחיליות בסעיף שלוש ושל קישורים).

כדי לקרוא את הפוסט הזה באופן מלא, תפתחו חלון עם החוברת ברקע.

אז מה יש בחוברת? כל החומר הכתוב שהייתי צריך בשביל שאוכל ללמד וישלים את הדיבור והשימוש בלוח. העקרון המנחה את החוברת הוא עקרון ה־KISS: לא לכתוב מה שלא צריך, ואת מה שכותבים לכתוב בצורה הישירה והפשוטה ביותר (גם אם לא הכי מדוייקת מבחינת המינוח הבלשני, שאני בספק כמה ממנו מוכר לתלמידים).

השיעורים

הנה מבט־על על השיעורים, מנקודת מבטי. אני מקווה שהוא יהיה מועיל למי שירצו להשתמש בזה כדי לבנות שיעורים דומים וללמוד מהטעויות שלי:

השיעור הראשון

את השיעור הראשון פתחתי בלנצל את זה שבכיתה יש מקרן קבוע, והקרנתי את השיחה הזאת עם קופר:

זה סרטון חמוד להפליא, ודרך נהדרת לפתוח את השיעור במצב־הרוח המתאים… מה שכן, אם תרצו, כמוני, לשאול את התלמידים איזו שפה נראה להם שדיברו בסרטון, תעשו לעצמכם טובה ואל תקרינו את זה כשהכותרת „Bebo parolas en Esperanto” מוצגת…

אחרי הסרטון שאלתי את התלמידים מה הם יודעים על אספרנטו. חלק ידעו משהו, וחלק לא, וחלק ידעו אבל מיתוסים לא נכונים (כמו „אף אחד לא מדבר בשפה הזאת”). מתוך התשובות שהתייחסו אל זמנהוף במילים „יהודי” ו„פולני” יצאנו בעצם אל מהות המוטיבציה של האספרנטו, העל־/אל־לאומיות והתקווה לתרום להבנה הדדית בין בני־אדם בעזרת שפה שניה כלל־עולמית, ואל עקרונות ההומרניסמו. רוב השיעור הוקדש לדיבור אודות השפה ופחות עיסוק לשוני ספציפי: רקע; אספרנטו בהיסטוריה וכיום; היותה מתוכננת במקור, ההשלכות של זה בכמה מישורים, והעובדה שהיום היא לשון חיה שממשיכה להתפתח ובכמה עניינים התרחקה מצורתה המקורית; שאלת הנייטרליות של שפה הודו־אירופו־צנטרית (ובפרט רומאנו־צנטרית); ההומרניסמו והרעיון הפנימי של האספרנטו; סיבות ללמוד אספרנטו ולעסוק בה; ונושאים נוספים.

כדי שנוכל לקרוא ולהתקדם עשינו סבב כשכל תלמיד/ה קראו אות; השיטה של האותיות העבריות הוכיחה את עצמה, וכמעט לכולם היה ברור איך לקרוא את האות בתור שלהם.

המספרים נקלטו בצ׳יק. היה יפה לראות את גלגלי השיניים במוח עובדים כשהם מפענחים ומקודדים מספרים.

לקראת סוף השיעור ניסיתי להתחיל לעבור איתם על הדקדוק. במבט לאחור זה לא היה רעיון טוב כי ראיתי איך אמנם יש תלמידים שפוקחים עיניים ואוזניים ומוח אבל יש גם כמה שנכבים ברגע שמילים בלשניות כמו „מושא” או „כינוי גוף” מרחפות בחלל הכיתה… המסקנה שלי, שהתבררה כמוצדקת, היתה שבשיעור כזה כן להתייחס לדקדוק זה טוב, אבל זה צריך להעשות באופן מושכל שלא ירחיק (כמו בשיעור השני, או בהשענות על טקסט כמו בשניים האחרונים).

לשיעור השני ביקשתי מהתלמידים ללמוד את השיחה עם קופר, שידעו לדבר אספרנטו כמוהו…

השיעור השני

בשיעור השני השתתפה אורחת כבוד, אילאיל, ששימשה בתפקיד העוזרת המיוחדת שלי. התחלנו עם הרחבה של הסיבות ללמוד ולעסוק באספרנטו. מאוד שמחתי לשמוע שמבין הסיבות שהתלמידים נתנו, הסיבה של ההסכמה עם הרעיון הפנימי שעומד מאחורי האספרנטו כיכבה אצל כמה וכמה (אני לא יודע מה זה אומר לגבי היחס שלהם ללאומיות בפועל, אבל הכיוון בהחלט משמח). הנה מה שכתבתי לעצמי על פתק באופן קצת אידיוסינקרטי ואולי יוכל להועיל למי שיקראו את הפוסט (לא בכל הנקודות נגעתי; לא ראיתי צורך):

אחרי זה נתתי להם לשאול, כל פעם תלמיד/ה אחת/ד, את השאלות ששאלו את קופר וכל השאר ענו. היה חמוד ומצחיק, והכי מצחיק היה לראות אותם, המתבגרים, נמנעים מלבחור ב„Kie estas via umbiliko?” („איפה הפופיק שלך?”) ו„Ĉu vi povas kisi min?” („אתה יכול לנשק אותי?”).

את החלק העיקרי של השיעור הקדשנו לשני עניינים דקדוקיים כיפיים, שמדגימים באופן יפה מה אפשר לעשות כשמתכננים שפה:

הסיבה שבחרתי בשתי הפעילויות האלה, מלבד זה שהן מהנות, היא כי הן מאפשרות לבחון ביחד איזה סוג של יתרונות מאפשר תכנון מכוון ומודע של שפה ביצירה של שפה שאמורה להוות שפה שניה כלל־עולמית. הגיון לשוני פנימי בקורלטיבים יש בהרבה שפות, אבל באף אחת שאני מכיר, חוץ מבאספרנטו (או שפות מתוכננות אחרות), המערכת לא שלמה ואלגנטית כל־כך. גזירה היא אחת הדרכים הראשיות ליצירת מילים חדשות באספרנטו (פרודוקטיביוּת), בעזרת הסיומות והתחיליות הפשוטות ראינו כמה קל להרחיב את אוצר־המילים מאוסף מצומצם של שורשים כך שלשפה יש לכידות מבנית פנימית שמקלה מאוד על הלימוד. בכל שפה הדוברים יוצרים כל הזמן מילים חדשות, אבל באספרנטו נראה לי שהמצב גמיש וחופשי יותר גם בגלל המערכת השקופה של בניית המילים (נגיד, בהשוואה לשפות שמיות שבהן המערכת של שורש ותבנית היא סופר־מורכבת או אפילו לשפות שמשתמשות באמצעים שדומים לאלה שבאספרנטו, אבל יש בהן כל־כך הרבה רבדים היסטוריים, שרידים ומאובנים שגורמים לסיבוך ובלבול), וגם בגלל אופיה של קהילת הדוברים (כמעט כולם לא דוברים ילידיים; גודל ופיזור האוכלוסיה; תדירות ואופי השימוש; העובדה שלרבים מדוברי השפה רקע לשוני המאפשר להם לשחק בה באופן מודע יותר).

רגע לפני סוף השיעור נתתי לתלמידים אפשרות לבחור אם להמשיך באספרנטו או לעבור לשפה אחרת בשיעור הבא (אנגלית עתיקה, וולשית, קופטית, יפאנית). אספרנטו נבחרה ברוב קולות ☺

בסוף השיעור ביקשתי מהתלמידים להכין את הטקסט שבסעיף 5, שלושת הסעיפים הראשונים מההצהרה בדבר ההומרניסמו.

השיעור השלישי

ללא ספק זה היה השיעור הכי פחות טוב.

הרעיון שמאחורי הבקשה שיכינו את הטקסט היה שנקרא אותו במתכונת שמזכירה את האופן שבו לומדים שפות בחוג לבלשנות באוניברסיטה העברית: קוראים טקסט ביחד בסבב (קריאה של מקטע במקור + תרגום + הסבר וניתוח) ודנים בסוגיות כלליות שעולות מהטקסט ובנקודות קשות ומעניינות. היופי בשיטה הזאת הוא שהיא מצד אחד נורא פשוטה, אבל מצד שני יכולים לצאת ממנה דיונים מרתקים, שכולם נטועים בריאליה הלשונית ויוצאים ממנה לכיוונים בלתי־צפויים שמשתמשים בידע ובנסיון של כלל המשתתפים בדיון־לימוד.

נקודה הכרחית בשיטה הזאת היא מאמץ והשקעה של כל השותפים, ולצערי זה לא התקיים מצד התלמידים: רק שניים־שלושה בכלל הסתכלו על הטקסט וישבו והכינו. כאן נכנס זה שאני מורה מתחיל; במקום להבין את העניין מיד, שזה לא ילך ככה ושכדאי, גם אם חבל, לשנות מסלול למשהו אחר ולא ללכת עם הראש בקיר ולהמשיך במה שתכננתי, המשכתי. אז מי שהכינו קראו באמת יופי, אבל כשהגענו למי שלא הכינו אז היתה קריאה מקוטעת, טכנית־מכנית, מהגלוסר. זה, כמובן, לא עובד ככה, ובהעדר זרימה ודיון היו תלמידים שאיבדו עניין. בשלב הזה אני, כמובן, כבר מאוכזב ומבואס, ומבין הרבה יותר טוב את איתן בשיעורי קופטית שבהם יצא שרק מעט מהתלמידים קראו את טקסט…

דבר חכם הרבה יותר היה להגיד „טוב, די, נעזוב את זה, חבל” ולהמשיך, לדוגמה, עם העניין של הגזירה ולתת לכולם להמציא מילים ולהציג אותן בכיתה, כשמתוך המילים האלה עולים שאלות ודיונים מעניינים. אבל זאת חכמה שלאחר מעשה

בסוף השיעור ביקשתי מהם שיכינו, אבל באמת, את הטקסט של „התקווה” (סעיף 6).

השיעור הרביעי

לפני השיעור הזה כתבתי להם מכתב אכפתי וארוך (אולי מדי…) על זה שלימוד אמיתי ומשמעותי יכול להתרחש רק כשמתקיימים שני תנאים: שהמוטיבציה ללימוד היא פנימית ושמושקע מאמץ מחשבתי (כן, כולל לשבת ולקרוא ולהכין שיעורי־בית…). הדואל נשא פירות ואכן הכינו את הטקסט מספיק תלמידים כדי שתוכל להתרחש דינמיקה טובה של קריאה משותפת של טקסט בשפת המקור. אני יודע שדינמיקה כזאת התרחשה לא רק מהתחושה שלי עצמי אלא גם מהאינדיקטור הפשוט של זה שבזמן של הקריאה של הטקסט כולם היו קשובים ולא דיברו (כמעט…) בינם לבין עצמם. אני חייב להגיד שזה די מדהים לראות את הרמה שהם הגיעו אליה אחרי ארבעה שיעורים; נכון, היה להם גלוסר תפור וידידותי, אבל עדיין הם הצליחו לקרוא טקסט בשפה זרה באופן זורם בלי לימוד מסודר של הדקדוק כבר במפגש הרביעי. מסתבר שזמנהוף עשה באמת עבודה טובה מבחינת הקלות של השפה.

אחרי ותוך כדי זה התאמנּו על שירת ההמנון בקקופוניה חיננית:

(גם הכנו הפתעה למורה הקבוע, אבל זאת, כאמור, הפתעה, ועדיין יש מה להכין בה, אז לא אספיילר, כי שלחתי לו בדואל לינק לפוסט הזה…)

לסיום השיעור האחרון מה שעשינו היה שלקחתי כל פעם מילה אקראית מהרשימה של הדוגמאות לגזירה מהערך בוויקיפדיה, כתבתי אותה על הלוח תוך הקפת מוספית הגזירה בעיגול ואז התלמידים הסיקו מה המשמעות של המילה והכריזו עליה בקול (בלי צורך להצביע או משהו). זה יפה לראות איך זה עובד. בחלק מהמילים החלק הלקסמטי היה ברור להם כך שמספיק שאמרתי וכתבתי את המילה וכבר אחרי כמה שניות נשמעה התשובה (לדוגמה: ŝiparo… הפוגה של רגע… „צי!”) ובחלק היה צריך לפרש את המילה בלי צורן הגזירה. הדינמיקה של זה היתה מהירה ופינג־פונגית כזאת, וזה היה סיום נחמד מאוד לחודש עם ימי שלישי מעניינים במיוחד ☺

אחרי השיעור, כתבתי לתלמידים מכתב תודה באספרנטו עם גלוסות…


דרך אגב, אם תמהתם, „געפֿילטע פֿיש” באספרנטו זה farĉita fiŝo 🐟. הנה מתכון.

דיון בעניין שבפוסט בפורום אספרנטו בתפוז יש בתת־הפתיל הזה.

תגים