לא לחומות, לא לשרשראות
11 בספטמבר, 2013

ביום שביעי האחרון השתתפתי בפעילות של לוחמים לשלום אצל משפחת פהידאת בענאתא. זאת הפעם השניה שבאתי אליהם במסגרת פעילות של לוחמים לשלום (ר׳ הפוסט הזה). הנה תמונות נהדרות שצילם מרק שפירא (חלקן משובצות בפוסט).

קצת רקע: לקריאה בתיאור של הנחת הצינור והציור המשותף (שלצערי לא השתתפנו בו), לצפייה בסרטון הזה ולהאזנה בתוכנית הזאת של רדיו כל השלום.

לא ללג׳דאר

لا للجدار! משני צדי החומה

הפעם באתי מראש ברגשות מעורבים. מצד אחד, זכרתי את האנשים הנחמדים, הן ממשפחת פהידאת והן אלו שבאו להשתתף איתם בפעם שעברה, ואת החלקה היפה שהם מגדלים בה אוכל (שגם מאוחריה עומדות עוולות ההפרדה הגזעית, אבל זה כבר סיפור שאני לא בקיא בפרטים שלו ושתצטרכו לשמוע ממקור ראשון כשתבואו בפעם הבאה עם לוחמים לשלום או באופן עצמאי (אני בטוח שתתקבלו בברכה)); מצד שני, זכרתי גם את הכלבים שהיו קשורים לחומה, המדוכאים של המדוכאים. התחושה הלא נעימה גברה כשלפני הפעילות נאמר ש„מי שרוצָה מוזמנת לבוא לעבוד עם הנשים (מהמשפחה)”.

בלי יותר מדי כיף, הלכתי לעבוד. העמקתי גומות של עצי־פרי וחשבתי מה אני עושה שם בכלל, במקום שבו קושרים כלבים תחת השמש הלוהטת ומדירים ומפרידים ומסתירים נשים. על הנקודה הראשונה עניתי לעצמי כבר לפני שבאתי, שזה לא שונה בכלום מלבוא להביע סולידריות עם כל אנשים שיהיו שצורכים בשר, חלב או ביצים (ר׳ לא־מלאכים א׳ וב׳): שם זה מוסתר בדרך־כלל וקונים את הסבל ארוז יפה במכולת, וכאן לפחות יש את ה„הגינות” לא להסתיר את הכליאה והניצול. הנקודה השניה המשיכה להטריד אותי, והעלתה את השאלות הלא פשוטות של המקום „שלנו”, המשופעים פריווילגיות כרימון, שם, כאורחים אצל מי שלא שפר מזלם להוולד בצד ה„נכון” של ההפרדה הגזעית.

החלטתי שזה לא נכון ולא מתאים, שלהמשיך לעדור במרחב שפתוח לגברים מהמשפחה ולכל המגדרים של מי שבאו מבחוץ — כאשר הנשים מהמשפחה מוגדרות לעבוד במקום אחר, נפרד ונסתר מ„הבמה המרכזית”, ובעבודות „מסורתיות” (שלא כוללות הנפת מעדרים) — זה להגיד „שוביניזם זה בסדר כאשר מדובר בילידים, שאי־אפשר הרי לדרוש מהם יותר מזה”. עזבתי את המעדר והלכתי לכיוון של הנענע, מתוך מחשבה שאראה: אם אתקבל באמת באופן חיובי בעבודה שם, אבוא, ואם יהיה אפילו קצת אי־נוחות, לא אכפה את הנוכחות שלי, כמובן. היו שם שתי נשים מהמשפחה ואחת שגם באה במסגרת הפעילות, והיה אחלה שבאתי לקציר הנענע. הריח! אם רק היה אפשר להעביר את הריח של לכרוע בשדה נענע כשהיא נקצרת במילים… בזמן שאני והאשה האחרת שבאה במסגרת הפעילות נאבקנו בחיתוך לאט לאט, ראינו צרורות קצורים ואגודים עפים כל כמה שניות לערימה… בסוף, כשנגמרה העבודה, לא משנה כמה התעקשנו ש„תודה, זה נורא נחמד מצדכם, אבל באמת לא צריך, תודה” קיבלנו כל אחת את צרור הנענע האחרון; היום הכנתי ממה שנשאר קרטיב לימונענע נהדר לילדים, שנאכל/נשתה עוד לפני שהספיק לקפוא, מחוסר סבלנות. אגב, לפי מה שהן אומרות, אחרי שקוצרים אותה קרוב לאדמה הנענע צומחת שוב לגודל מלא אחרי בערך 20 יום!

כמה זמן אחר־כך שמעתי אנשים מדברים על בניה של מלונה לכלב שקשור לגדר, שלא יהיה תחת השמש הישירה. אחד מבני המשפחה ואני סחבנו עצים שהיו מונחים שם, ואז ראינו שיש כבר תיבה מוכנה אז סחבנו גם אותה אל הכלב. תיבה מקרשים + דלת מעץ כרצפה + דיקט וחתיכת בד כגג = ההבדל בין להִצלות בשמש לבין עדיין להיות כבול עם רצועה קצרה, אבל לפחות להיות בצל. תוך כדי שתקעתי מסמרים (אגודל שמאל שלי עדיין כואב), הגיע אדם נחמד בשם בוריס שהסתבר שהוא נגר וגמר את העבודה תוך שתי שניות, וגם לימד אותי איך לתקוע מסמרים נכון.

בניית מלונה

תוך כדי הבנייה, מחזיק פטיש באופן לא נכון

הנגר, מחזיק פטיש באופן נכון

אחרי זה, כל פעם שהסתכלתי, ראיתי את הכלב במלונה בצל, שמחתי והבנתי משהו. נכון, זה לא שחרור בעלי־חיים, זה רק צעד קטן של „רווחת בעלי־חיים”. אבל אם אנחנו רוצים להביא שינוי, דברים לא קורים בבת־אחת, ובטח שלא קורים כאשר עושים נו־נו־נו עם האצבע ומאשימים (גם אם בצדק) את האחרים בזה שהם עושים מעשים נוראיים באופן שישר גורם להם האטם (אפשר ונכון לעשות נו־נו־נו באופן חכם, אבל זה נורא תלוי בסיטואציה). על אחת כמה וכמה כאשר באים לא כבני־בית אלא כאורחים ולא כשווים אלא כמי שבאופן מצער עדיין נמצאים במעמד אחר לגמרי רק כי נולדנו להורים אחרים. אי־צדק, עוולות, התעללות ואי־שוויון צריך לעקור מכל מקום, ועוול אחד לעולם לא מצדיק עוול אחר, אבל לעניות דעתי לפחות במקרה הזה גישה „איטית” או „זהירה” היא הטובה ביותר לא רק בגלל שנראה שהיא האפקטיבית ביותר, אלא גם בגלל שהיא זו מגינה מפני חשש לשימוש לא נאות בפריווילגיות. אנחנו לא היינו, כמובן, „גואלי המקומיים הנדכאים היורדים בשם עולם האור לעולם החשוך”, והעבודה שעשינו שם היתה בעיקרה סימבולית — הן כדרך לספר את הסיפור של המשפחה ליותר אנשים, שיבואו ויראו, והן ברמה של התמיכה הרגשית — אבל עדיין: אני לא יודע מה בדיוק קרה ודוּבּר לפני ששמעתי שהולכים לבנות מלונה לכלב, אבל אני די בטוח שלולא הנוכחות שלנו שם לא היתה נבנית אז מלונה. להביא את הרעיון של זכויות בעלי־חיים לכל מקום זה חשוב, כי בלי שינטע הרעיון הבסיסי הזה, שלבעלי־חיים יש זכויות, אפילו כאלה בסיסיות ממש כמו לא לעמוד כל היום בשמש הקופחת, הוא לא יוכל לצמוח לצמחונות ומשם לטבעונות (בכל המעשים, לא רק בתפריט). יש מקרים שעץ כזה גדל ביום אחד, ויעידו האלפים שעברו לטבעונות בעקבות ההרצאה של גארי יורופסקי, אבל עדיין צריך שתהיה קרקע רעיונית פוריה בשביל זה, ונראה לי שאצל רוב האנשים רעיונות ופרקיטקות מבשילים לאט.

לאט, בנעימות, לכל אחד, בכל הזדמנות שמתאימה, באופן שתמיד מזכיר את מה שאסור שישכח ויהפוך לשקוף, בהתמדה — נראה לי שברוב המקרים זאת הדרך הטובה ביותר. הלוואי שהייתי תמיד נוהג באופן כזה (לפעמים זה אצלי זה לא לאט ולא בנעימות, against my better judgement).

הכלב בצל

תגים