#גםאני
20 באוקטובר, 2017

בערך מאז שנתקלתי בהאשטג הזה עוברת לי המחשבה בראש. לכתוב או לא לכתוב.

#גםאני עברתי אלימות מינית.

יש מי שמתקשות ומתקשים לזכור פרטים בגלל הדחקה של הטראומה. אצלי פשוט הייתי קטן מכדי לזכור. הייתי בן חודש. מה שאני יודע על מה שקרה הוא ממה ששמעתי כסיפרו לי על זה, כשהייתי גדול יותר. אני אמנם לא זוכר באופן מודע שום דבר, אבל בתחושה שלי אני מרגיש את הצרחה שצרחתי אז גם עכשיו. ממה שאני יודע, מי שתקף אותי פצע אותי באיבר המין ומצץ אותו כשהוא פצוע. עד היום יש לי צלקת פיזית ועיוות באיבר המין, וצלקת נפשית. שתיהן נותנות תזכורת יום־יומית כואבת.

החלטתי לכתוב את זה באופן פומבי בגלל שאולי מה שאני כותב כאן יגיע להורים בהווה או בעתיד. הורים: תשמרו על הילדים שלכם מכל משמר. תמיד מסוכן, גם בגיל חודש וגם בגיל מאה, אבל האחריות על הילדים היא שלכם. עלי לא שמרו מספיק טוב והייתי קורבן למישהו שפגע בי (ואולי עדיין חופשי, ככל הידוע לי, אם הוא חי בכלל); בבקשה תשמרו על הילדים שלכם, שלא יפגעו בהם. תבדקו, תבררו, תהיו עירניים ואל תתנו לאף אחד, אף אחד, לפגוע בהם, אף פעם. האחריות שלכם כלפי הילדים שלכם היא מוחלטת ועומדת לפני כל דבר אחר.

המילים האלה — „קורבן של אלימות מינית” או „שורד/ת אלימות מינית” — הן מילים קשות. לא קל להחיל אותן על עצמך. אמנם מדובר רק בטרנד אינטרנטי, אבל הגדולה של ‎#MeToo‏ היא דווקא בחשיפה של פצעים לאוויר הפתוח. לפעמים יותר קל למסגר מקרים של אלימות מינית לא במסגרת הזאת אלא במסגרת „סלחנית יותר”, או להמנע מלחשוב עליהם, להדחיק. אצלי, ואני משער שגם אצל רבים אחרים במצב דומה, חלק מהקושי הוא לא רק ברמה האישית של עיבוד החוויה אלא גם בכך שברגע שאתם כנים עם עצמכם והדברים מקבלים את התווית הזאת מתעוררת ביקורת גדולה וכעס גדול כלפי מי שאחראים במחדל או במעשה; במקרה שלי, מלבד התוקף, מדובר בהורים שלי.


במתכוון לא העלתי כאן מקרים של הטרדות שחוויתי, כולן על בסיס להט״בופובי. לא כי הם לא חשובים — הם חשובים מאוד — אלא כי מבחינתי האישית אני בוחר לתת את הבמה למה שכתבתי למעלה.

תגים