מילים לזכרו של קיוג׳י צוג׳יטה
1 בפברואר, 2015

קיוג׳י יקר,

כל־כך מוזר לכתוב את הכותרת הזאת. בלתי־נתפש.

יום שלישי בעשר וחצי בבוקר בחדר האמצעי בגוש 3 (הכחול) ברוח, לפני קצת יותר מעשור; שיעור יפנית. אז פגשתי אותך בפעם הראשונה. עדין, נעים, טוב־לב, מעניין ומחכים. אני זוכר את השיעור הראשון בדיוק.

למדתי ממך כל־כך הרבה: לא רק יפנית, לא רק בלשנות כללית ודרך־חשיבה, אלא גם מהן אנושיות, נדיבות ואהבת־חינם ללא גבול. בכל שיחה עם מישהו שזכה להכיר אותך אותך תמיד עולים אותם שמות־תואר: מקסים, טוב־לב, מתוק, צנוע, אוהב־אדם.

בדיוק יום לפני שנודע לי שהלכת מאיתנו, דיברתי עם עדי אחרי שהחלטתי שאכתוב את עבודת הדוקטורט שלי בסוף על יפנית ולא על וולשית; סיפרתי לה שכשנתת לי כמה ספרים על דקדוק יפני וכמה ספרי־קריאה ביפנית כשעברת לגור ביפן, הבטחתי לך שאודה לך עליהם בכך שאשתמש בהם למחקר, ואמרתי לה שבטח תשמח לשמוע שאכתוב על השפה היפנית. לא הספקתי לספר לך, גם לא את זה שאילאיל וראם כבר יודעים כמה וכמה קנג׳י.

בשנים שלימדת אותנו — הן בשנתיים הפורמליות והן בשנים שלאחר מכן, כשהמשכת ללמד אותנו מתוך חביבותך ומתוך אהבתך לשפה — החיוך שלך, הקול השליו, העיניים הטובות והלב הרחב ליוו אותי בכל שבוע, ובשנים שלאחר מכן, בזכרון. כשסיימתי מכתב לחברה שביפן במילים „העולם מקום עם פחות אור עכשיו”, היא ענתה דבר מאוד נכון: אמנם הלכת, אבל האור שנתת לכולנו עדיין פה; השפעת ממנו והותרת את חותמך על אנשים רבים.

בדמעות,
יודה

קיוג׳י־סנסאי

תגים