𓏞מילים דיגיטליות

לעמוד הראשי אודות רשומה אקראית ארכיון תגים אטום

רשומות אחרונות

19 ביולי: גז ועזה
07 ביולי: אהבת חינם
24 ביוני: אוּקַלֵּיקַלּוּת — נעימות קלות לנגינה באוקוללה

לעיון בארכיון הרשומות
לקריאת רשומה אקראית

גז ועזה
19 ביולי, 2014

(בשפות אחרות זה נשמע יותר טוב: غاز وغزة, Gas and Gaza או Gaso kaj Gaza)

לפוסט הזה שני חלקים: חלק אחד — שלשום, והחלק השני — אתמול. המושתף: השתקת התנגדות לאלימות במרחב ציבורי גזעני, וחשיבות ההתנגדות להשתקה (של ההתנגדות לאלימות…). דפים שאסור שייתלו, מילים שאסור שיאמרו, שלטים שאסור שיוחזקו, רעיונות שאסור שידוברו.


אנחנו עוברים בקרוב דירה, וכחלק מלפנות דברים מהבית, החלטתי שלשלום שצריך לעשות סוף כל סוף את מה שתכננתי לעשות עם רימוני הגז המדמיע שאספתי בזמנו בנבי צאלח. ומה זה? בהשראת האנשים המקוריים מבלעין, לשתול בהם פרחים ולתלות בירושלים בצירוף הסבר כתוב. כמו שאילאיל הסבירה לראם: לקחנו דבר רע ועשינו ממנו דבר יפה. הפעולה הזאת, שיש בה גם כיף של לעבוד בידיים (נסו למלא רימון גז מדמיע באדמה, זה יותר טריקי ממה שזה נראה…), היתה משמעותית לילדים, שהרגישו — בצדק — שהם עושים משהו ממשי בימים האלה כשרוחות רעות של שנאת חינם נושבות ואנשים חמושים הורגים אזרחים. זאת היתה גם הזדמנות לשיעור קצר בחיים מבחינת זאת שכמו שצפיתי, אחרי כמה שעות כבר לא נשאר מה שתלינו: אנשים ראו וקראו, ואנחנו מקווים שזה השפיע על המחשבה שלהם, אבל מספיק שהיה מישהו אחד שזה הרגיז אותו עד שהוא הוריד את זה כדי שזה כבר לא יהיה שם, ואז פשוט תולים שוב. (יש לזה גם יתרון: עציצים שמספיק להשקות רק פעם אחת…). דווקא זה שיש מי שמנסים להשתיק את האמירה הזאת במרחב הציבורי, זה מעיד על חשיבותה וערכה: המסר „טוב לנשום” אמנם אף אחד לא רוצה לגרום שלא ישמע, אבל אין בו תוכן של שינוי של ממש (כולם בכל מקרה נושמים וחושבים שטוב לנשום); במסר כמו „טוב לחיות ללא אלימות, בפרט כנגד חפים מפשע”, בין אם מדובר בבעלי־חיים לא־אנושיים שמנוצלים בתעשיות השונות ובין אם באזרחים שמוטלים עליהם חומרי־נפץ, הוא לצערי עדיין בסטטוס אחר, קונטרוברסלי. כדי לזרוע רעיונות, תפיסות וערכים, אין טעם ללכת עם ראש בקיר ולכלות את הכח בלהתווכח עם מי שלא רוצים להקשיב, אלא לזרוע אותם באופן רחב כמה שיותר ולדבר עם מי שמוכנים לשיח.

אז בצד אחד של הדף כתבתי את הדברים הבאים (קובץ PDF):

הפרח הזה פורח בתוך רימון של גז מדמיע מסוג chlorobenzylidene-malononitrile (תרכובת מסוכנת הגורמת לנזקים קצרי־ וארוכי־טווח חמורים) שנאסף בכפר נַבִּי צַאלִח, ליד רמאללה ואל־בירה, שתושביו ממוצא פלסטיני.

באדמות הכפר מעיין בשם „עֵין אִל־קַוְס” (מעיין הקשת), שמימיו שימשו את תושבי נבי צאלח ודִיר נִזַאם. היישוב הסמוך חלמיש, שתושביו ממוצא יהודי, שוכן כולו על אדמות הכפרים האלה, ובשנת 2009 השתלטו תושבים ממנו על המעיין. מאז, בגיבוי צבאי חמוש, נמנע שימוש של בני־אדם ממוצא פלסטיני במעיין, תוך ששימוש על־ידי בני־אדם ממוצא יהודי מותר. השתלטות זו היא חלק מגזל האדמות המתמשך על־ידי תושבי חלמיש, הכולל גם התנכלויות ושריפת וגדיעת מאות עצי־זית.

במחאה על זה, בכל יום שישי, בהתמדה מעוררת השתאות, תושבי הכפר יוצאים במסע שבועי — גם סמלי וגם ממשי — מהכפר אל המעיין, תוך קריאת סיסמאות למען זכויותיהם. כמו בתיאטרון קבוע מראש, עוד לפני שהתהלוכה יוצאת מהכפר, את פניהם מקבל ירי מצד חיילים חמושים, המונעים מהם להגיע אל המעיין על־ידי כך שהם מכאיבים להם ומסכנים את בריאותם וחייהם עוד לפני היציאה מהכפר: יורים עליהם רימוני ופצצות גז מדמיע, רימוני הלם, כדורי מתכת מצופים בשכבת גומי ושאינם מצופים (אש חיה), וכן מתיזים כימיקלים מצחינים על־ידי כלי־רכב המכונה „הבואש”, שמשאירים ריח ביוב שלא יורד כשבועיים, גם לא אחרי אלף מקלחות… בנוסף, מי הבואש מותזים גם על בתי ורחובות הכפר ועל מאגרי־מים, בלא כל הבחנה, וחיילים חמושים מטילים טרור על תושבים באמצעות פלישות ליליות לבתים וצילום ילדים בכפיה. תיעוד בוידאו: בצלם ותמימיתונות; מידע כתוב: בצלם.

יש מפגינים אמיצים שעושים צדק פואטי בכך שהם מחזירים את רימוני הגז הפעילים אל החיילים, אך — לצערי ובניגוד מוחלט להשקפתי ולהשקפת רבים — יש גם מי שעושים „מעשה דוד” מול גוליית ומשליכים אבנים אל החיילים שיורים עליהם ורומסים את זכויותיהם בכפרם. אני מנסה לדמיין: אם חיילים היו מתנהגים בשכונה שלי כמו בנבי צאלח, כמה זמן היה עובר עד שהתושבים היו מִדּרדרים להתנגדות מזויינת…

  • ב־2011/12/11 נרצח מֻצְטַפַא תַמִימִי בידי חייל מהצבא הישראלי מירי רימון גז מדמיע. למרות שנורה בכינון ישיר מטווח אפסי, החליטה הפרקליטות הצבאית לסגור את תיק הרצח (מידע ותמונת הרצח).
  • ב־2012/11/19 נרצח רֻשְדִי תַמִימִי בידי חיילים מהצבע הישראלי מירי אש חיה. לאחר שנורה, החיילים מנעו ממנו טיפול רפואי במשך דקות ארוכות ומכריעות, וחייל אחד אף הגדיל לעשות והכה אותו במצחו בעזרת קת של רובה (וידאו).
  • מאז תחילת המאבק, הצבא הישראלי ביצע עשרות מעצרים של מפגינים. בַּאסֶם תַמִימִי, אדם בלתי־אלים ממארגני ההפגנה, נעצר יותר מתריסר פעמים (פעם אחת למשך יותר משנה), נאסר לתקופה ממושכת במעצר מנהלי ללא זכאות למשפט ובעבר גם עונה עד לאובדן הכרה לשמונה ימים, מה שהצריך ניתוח מוחי. מידע וראיון.
רובה שבור, נגד מיליטריזם
  • עלינו לקחת אחריות על המעשים הנעשים בשמנו ועל־ידי כספנו!
  • עלינו לא רק לסרב לקחת חלק בפעולות הצבא הישראלי, אלא גם לפעול במישרין לסיומה של ההפרדה הגזעית עליה שומר הצבא! (באפריקנס זה נקרא Apartheid, באנגלית Segregation ובעברית Hafrada)
  • עלינו לומר „לא!” בקול ברור כאשר אדם אחד זוכה לזכויות־יתר ומאדם אחר נשללות זכויות־אדם בסיסיות, כאשר חוק אחד לאחד וחוק אחר לאחר, וכאשר מיליוני אנשים נתונים תחת משטר צבאי!
  • עלינו לדרוש: שוויון וצדק לכולם מהירדן ועד לים! مساواة و عدالة للجميع من نهر الأردن إلى البحر!
❀ הפרח ברימון הוא התשובה הבלתי־אלימה שלי לאלימות ❀

להצטרפות להפגנות כדי לתמוך וכדי לראות את הדברים בגוף ראשון, ולפרטים בנוגע להסעות (גם מירושלים):

  • לחצו כאן, או
  • בחרו בלשונית Conversations באתר actleft.org) וחפשו הודעות על ההפגנות השבועיות. תושבי הכפר מקבלים בברכה אנשים מכל מוצא, ללא גזענות.

בתקווה לעתיד שוויוני ובלתי־אלים,
יודה רונן,
me.digitalwords.net

ובצד השני הדפסתי זה לצד זה את האינפוגרמה של מיכל וקסלר על (אי־)הזכות להפגין, בעברית ובאנגלית; לחצו כדי לקרוא:

אינפוגרמה על (אי־)הזכות להפגין, בעבריתאינפוגרמה על (אי־)הזכות להפגין, באנגלית

בערב של אותו היום צעדנו בצעדה המשותפת של בית־הספר הדו־לשוני יד ביד. נראה שזאת היתה בעיקרה צעדה פנימית של הקהילה של בית־הספר, אבל היה טוב ונכון ומשמעותי להצטרף אליהם.


לפני הקריאה של החלק הזה, הייתי ממליץ לקרוא את הפוסטים הבאים משיחה מקומית:

אני באמת מתכוון לזה שתקראו את זה, בראש פתוח ואוזן קשובה. זאת כתיבה חשובה, וקול שלצערי כמעט ולא נשמע; יש שם דברי טעם שקולים שנובעים מתוך שילוב של בסיס הומניסטי עם ניתוח כנה של המציאות.

אתמול יצאתי רכוב מהבית אל ההפגנה הזאת. כתמיד, הכנתי שלט, כי שלט מאפשר להגיד אמירה נוספת מעבר לנוכחות לבדה, ומנסיון הוא גם יכול לפתוח אפשרות לשיח שלא תמיד היה מתקיים בלי הפתח הזה; בצד אחד כתבתי „די לרצח אזרחים” ובצד השני את דברי קהלת על ביבי וחבר מרעיו: עֵינַ֣יִם רָ֭מוֹת לְשׁ֣וֹן שָׁ֑קֶר וְ֝יָדַ֗יִם שֹׁפְכ֥וֹת דָּם־נָקִֽי׃ לֵ֗ב חֹ֭רֵשׁ מַחְשְׁב֣וֹת אָ֑וֶן רַגְלַ֥יִם מְ֝מַהֲר֗וֹת לָר֥וּץ לָֽרָעָה׃ יָפִ֣יחַ כְּ֭זָבִים עֵ֣ד שָׁ֑קֶר וּמְשַׁלֵּ֥חַ מְ֝דָנִ֗ים בֵּ֣ין אַחִֽים׃

יצאתי, רכבתי, הגעתי. בדרך מחניית האופניים ליד החומות אל כיכר ספרא הלכתי, עם השלט צמוד אלי בגובה החזה, דרך רחוב יפו. כשעברתי, בפשטות, דרך תחנת הרכבתקלה שבדרך, חמוש של חברת סיטיפס ניסה לגרש אותי משם, תוך שימוש במגע פיזי ודחיפות. כשאמרתי לו שאני עובר במרחב הציבורי ושאין לו שמץ של זכות להפריע לי הוא אמר לי שזה לא מרחב ציבורי אלא „התחנה שלו”: הרי לכם הפרטה של המרחב הציבורי בגרסת הש״ג (לגרסת המערכת ר׳ הכתבה הזאת של ניר חסון (בעברית) או הפוסט הזה של סהר ורדי (באנגלית): הסכם ההון־שלטון בין חברת סיטיפס ומדינה בנוגע לאיסור על התכנסויות ציבוריות שעלולות לגרום לנזקים כלכליים לחברה). אחרי שיצאנו מתחום התחנה הוא לחש לי „הלוואי שיפול עליך ועל כל המשפחה שלך גראד”. קסם של בחור…

כשהגעתי אל כיכר ספרא הבנתי שאין מה להפגין שם. המקום היה סגור, מסוגר ושומם מלבד השמאלנים והשוטרים, ששמרו יפה־יפה על זה שההפגנה תהיה אירוע פנימי בלתי־נראה. להפגין לעצמי גם אני יכול, בלי לצאת מהבית: לעמוד על כסא בסלון ולצעוק בקולי־קולות… הפגנת־הנגד של הגזענים צמאי־הדם היתה, כמובן, במרחב הציבורי הנראה, על רחוב יפו. אז אני כבר שם, ולא ממש בא לי לעמוד ולשמוע נאומים ולטפוח לעצמי על השכם ולצקצק במשהו שהיה יכול להתקיים באותה המידה באיזה אולם גדול, וגם לא בא לי לחזור כלעומת שבאתי; נו, הלכתי משם למדרחוב להפגנת יחיד.

רגע של הערת־ביניים. התכנון המקורי היה לקיים את ההפגנה בכיכר צה״ל, שנמצאת במקום פתוח על התפר שבין מזרח ומערב העיר. המשטרע אמרה „לא” והמארגנים הסכימו להעביר לכיכר ספרא. אני, שלא הייתי שותף בארגון, לא כל־כך בעמדה להאשים את המארגנים. את המשטרע, לעומת זאת, כן: זאת השתקה בדרכי „בטחון”. חברים מאירלנד סיפרו לי פעם על איך הגרדי שם מונעים פעילות ציבורית שלא לרוחם או לרוח הממונים עליהם בכל מני אמתלות מוזרות כמו „אין למבנה מספיק מטפי־כיבוי כדי להכיל התכנסות ציבורית” או תירוצים אחרים בסגנון. כמה ימים לפני זה פשיסטים התקיפו שמאלנים בתל־אביב? בואו ננצל את זה ועכשיו נהיה אובר־פרוטקטיבים עד כדי חנק…

איפה היינו? הלכתי במדרחוב כשאני מחזיק את השלט בפשטות, לא למעלה בהפגנתיות. קיבלתי שפע קללות, מידע שלא היה ידוע לי על אמא שלי ועיסוקיה (מסתבר שהמון אנשים שאני לא מכיר מכירים אותה) ויריקה שהוחטאה (אם כי רסיסים פגעו: נזק היקפי זה גם איכסה…). קיבלתי גם כמה תגובות אוהדות. באיזשהו שלב מישהו בא אלי ואמר לי — לא ברור לי אם בקטע מאיים כזה או בקטע „אכפתי” — שהחברים שלו „חמים עלי” ושכדאי שלא אלך עם השלט. זוכרים את העניין של קודם עם לזרוע רעיונות באופן רחב ולא ללכת עם הראש בקיר? זאת נקודה שברור שכדאי להמנע מעימות, להוריד את השלט, לתת להם לעבור ואחרי רגע להמשיך כרגיל.

אחרי שעשיתי את המדרחוב כמה פעמים (לא העזתי ללכת לרחובות הומים פחות), קצת נמאס לי והחלטתי לראות מה קורה עם ההפגנה בכיכר ספרא ואחר־כך לחזור. כשהתקרבתי לשם ניגשו אלי חבורה של שוטרים, אחד עם מצלמה, ואחד מהם — אני זוכר את שם המשפחה שלו, וקחי, בגלל הוויכוח; השם הפרטי גם היה, אאז״נ, גם בן ארבע אותיות ולא נפוץ — ביקש ממני תעודת זיהוי. כששאלתי „למה?”, כמובן שלא קיבלתי תשובה הגיונית אלא רק חזרה על הבקשה, כשמצד אחד שלי יש קיר ומהצדדים האחרים אני מוקף שוטרים. חיטטתי בארנק והוצאתי כרטיס סטודנט, שלמזלי הספיק לו. האדון שוטר אמר לי שאסור לי להסתובב עם שלט ושיש לי שלוש אופציות: או להכנס לכיכר ספרא, או להוריד את השלט, או להעצר. העלתי את השאלה בדבר המעמד החוקי של מה שהוא עושה (לא שזה משנה לי; לו ברמת העקרון זה אמור היה לשנות, לפחות על הנייר) אבל הוא רק חזר על הדברים שלו. הפטרתי ב„יופי של דמוקרטיה יש לכם אתם בדמוקרטיה היחידה במזרח־התיכון, או בגלקסיה, או ביקום”, ולפי אותו העקרון ממקודם — להמנע מעימות, לחכות קצת ואז להמשיך שוב — בחרתי ללכת להפגנה, כמו שתכננתי מראש, מבין האופציות שהיו לפני. בהפגנה חיפשתי חברים עם רקע משפטי, מסקרנות, אבל אחרי שלא מצאתי ושעמם אותי לשמוע נואמים (עם כל הכבוד לדב חנין…) החלטתי לעזוב את האירוע הפרטי שהתקיים שם ולחזור למדרחוב. השוטר בכניסה אמר לי שאם אני רוצה לצאת אני צריך להשאיר את השלט שם. אותו עקרון: עושים סיבוב וחוזרים בפרופיל נמוך יותר, ממשיכים עם הפרופיל הנמוך עד אחרי האיזור שבו מר וקחי וחבורתו עלולים להיות ואז מחזיקים שלט עם מילים נוראיות שכנראה נורא מציקות לאנשים, „די לרצח אזרחים”, מילים שאסור שייראו.

אם לעשות „טיפולוגיה” של אנשים ברחוב לפי התגובות שלהם, אפשר לחלק בקלות לארבע התנהגויות בסיסיות: מי שתומכים (בחיוך, באמירה או בליווי לכיוון אחד כדי שלא אלך לבד), מי ששקטים (הרוב), מי שמדברים (הכי מעניינים) ומי שתוקפים (במדים או שלא במדים). היה נורא מעניין לשוחח עם אנשים, בשיחות שחלקן באמת היו מבוססות על הקשבה דו־כיוונית ומורכבות מטיעונים ולא מהטחה של קריאות. לדבר בנעימות זה הכי חתרני, ונראה לי שגם הכי עם פוטנציאל לעשות את העולם למקום טוב יותר. כשקוראים לך „נאצי” או „רוצח” זה לא בדיוק מזמין לשום דבר מעבר לאטימת־אזניים; לדבר בפשטות כשני אנשים כן. להקשיב, לנסות להבין, ולהצביע על חוסר עקביות או על טענות שלא מעוגנות במציאות ולהציע ראיה אוהבת־חיים, החותרת לשוויון ולצדק לכולם באופן ריאלי, ראיה שלא מבוססת על שנאה והכללה עיוורת בשפיטה של אנשים לפי השתייכות זו או אחרת („אנחנו” תמיד טובים, „הם” תמיד רעים) זה לדעתי עדיף בהרבה מלזרוק מילים קצרות בווליום גבוה.

רגע, יודה, לפני כמה ימים היה לך טון אופטימי. נכון, עדיין יש לי אמון (מובסס או שאינו מובסס…) במין האנושי וברחוב הירושלמי, אבל אסור לשכוח את ההשפעה העצומה שיש לגורמים סיטואציוניים על אנשים. עכשיו זה הזמן לעצור ולקרוא על הניסוי של מילגרם, על ניסוי הכלא של סטנפורד ובמיוחד, בהקשר, על ניסוי הקונפורמיות של אש, ולהחכים. אומרים שכשהתותחים רועמים המוזות שותקות; כשהתותחים רועמים אנשים גם נכנסים למצב מסוגר קונפורמיסטי ודיכוטומי („אנחנו”:„הם”), בפסאודו־שבטיות קסנופובית. זה קורה אצל עיתונאים, ואצל אנשים בכלל, בהקצנה של ראיית האחר כגוש אחיד מרושע (שחובתנו לאיין, או, כמו שאמר לי אחד האנשים ברחוב, „אין כזה דבר ערבי חף מפשע, כולם רוצחים”) עוד יותר מבימים „כתיקונם”.

וכדי לחתום במשהו חיובי, תעיפו מבט על אוטובוס השלום, זה מקסים ⚘

איך לשנות את העולם

נ.ב. הובאה לתשומת לב המערכת השיחה הבאה בין אבי ואלי:

וַיֹּ֣אמֶר יְהוָ֔ה זַעֲקַ֛ת סְדֹ֥ם וַעֲמֹרָ֖ה כִּי־רָ֑בָּה וְחַ֨טָּאתָ֔ם כִּ֥י כָבְדָ֖ה מְאֹֽד׃ אֵֽרֲדָה־נָּ֣א וְאֶרְאֶ֔ה הַכְּצַעֲקָתָ֛הּ הַבָּ֥אָה אֵלַ֖י עָשׂ֣וּ ׀ כָּלָ֑ה וְאִם־לֹ֖א אֵדָֽעָה׃ וַיִּפְנ֤וּ מִשָּׁם֙ הָֽאֲנָשִׁ֔ים וַיֵּלְכ֖וּ סְדֹ֑מָה וְאַ֨בְרָהָ֔ם עוֹדֶ֥נּוּ עֹמֵ֖ד לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃ וַיִּגַּ֥שׁ אַבְרָהָ֖ם וַיֹּאמַ֑ר הַאַ֣ף תִּסְפֶּ֔ה צַדִּ֖יק עִם־רָשָֽׁע׃ אוּלַ֥י יֵ֛שׁ חֲמִשִּׁ֥ים צַדִּיקִ֖ם בְּת֣וֹךְ הָעִ֑יר הַאַ֤ף תִּסְפֶּה֙ וְלֹא־תִשָּׂ֣א לַמָּק֔וֹם לְמַ֛עַן חֲמִשִּׁ֥ים הַצַּדִּיקִ֖ם אֲשֶׁ֥ר בְּקִרְבָּֽהּ׃ חָלִ֨לָה לְּךָ֜ מֵעֲשֹׂ֣ת ׀ כַּדָּבָ֣ר הַזֶּ֗ה לְהָמִ֤ית צַדִּיק֙ עִם־רָשָׁ֔ע וְהָיָ֥ה כַצַּדִּ֖יק כָּרָשָׁ֑ע חָלִ֣לָה לָּ֔ךְ הֲשֹׁפֵט֙ כָּל־הָאָ֔רֶץ לֹ֥א יַעֲשֶׂ֖ה מִשְׁפָּֽט׃ וַיֹּ֣אמֶר יְהוָ֔ה אִם־אֶמְצָ֥א בִסְדֹ֛ם חֲמִשִּׁ֥ים צַדִּיקִ֖ם בְּת֣וֹךְ הָעִ֑יר וְנָשָׂ֥אתִי לְכָל־הַמָּק֖וֹם בַּעֲבוּרָֽם׃ וַיַּ֥עַן אַבְרָהָ֖ם וַיֹּאמַ֑ר הִנֵּה־נָ֤א הוֹאַ֙לְתִּי֙ לְדַבֵּ֣ר אֶל־אֲדֹנָ֔י וְאָנֹכִ֖י עָפָ֥ר וָאֵֽפֶר׃ א֠וּלַי יַחְסְר֞וּן חֲמִשִּׁ֤ים הַצַּדִּיקִם֙ חֲמִשָּׁ֔ה הֲתַשְׁחִ֥ית בַּחֲמִשָּׁ֖ה אֶת־כָּל־הָעִ֑יר וַיֹּ֙אמֶר֙ לֹ֣א אַשְׁחִ֔ית אִם־אֶמְצָ֣א שָׁ֔ם אַרְבָּעִ֖ים וַחֲמִשָּֽׁה׃ וַיֹּ֨סֶף ע֜וֹד לְדַבֵּ֤ר אֵלָיו֙ וַיֹּאמַ֔ר אוּלַ֛י יִמָּצְא֥וּן שָׁ֖ם אַרְבָּעִ֑ים וַיֹּ֙אמֶר֙ לֹ֣א אֶֽעֱשֶׂ֔ה בַּעֲב֖וּר הָאַרְבָּעִֽים׃ וַ֠יֹּאמֶר אַל־נָ֞א יִ֤חַר לַֽאדֹנָי֙ וַאֲדַבֵּ֔רָה אוּלַ֛י יִמָּצְא֥וּן שָׁ֖ם שְׁלֹשִׁ֑ים וַיֹּ֙אמֶר֙ לֹ֣א אֶֽעֱשֶׂ֔ה אִם־אֶמְצָ֥א שָׁ֖ם שְׁלֹשִֽׁים׃ וַיֹּ֗אמֶר הִנֵּֽה־נָ֤א הוֹאַ֙לְתִּי֙ לְדַבֵּ֣ר אֶל־אֲדֹנָ֔י אוּלַ֛י יִמָּצְא֥וּן שָׁ֖ם עֶשְׂרִ֑ים וַיֹּ֙אמֶר֙ לֹ֣א אַשְׁחִ֔ית בַּעֲב֖וּר הָֽעֶשְׂרִֽים׃ וַ֠יֹּאמֶר אַל־נָ֞א יִ֤חַר לַֽאדֹנָי֙ וַאֲדַבְּרָ֣ה אַךְ־הַפַּ֔עַם אוּלַ֛י יִמָּצְא֥וּן שָׁ֖ם עֲשָׂרָ֑ה וַיֹּ֙אמֶר֙ לֹ֣א אַשְׁחִ֔ית בַּעֲב֖וּר הָעֲשָׂרָֽה׃ וַיֵּ֣לֶךְ יְהוָ֔ה כַּאֲשֶׁ֣ר כִּלָּ֔ה לְדַבֵּ֖ר אֶל־אַבְרָהָ֑ם וְאַבְרָהָ֖ם שָׁ֥ב לִמְקֹמֽוֹ׃

אברהם הוא לא דמות מופת, ואין הקבלה בכלל, אבל כאן בהחלט מגיע לו ח״ח…

תגים
תגובות

לא נכתבו תגובות עדיין.

כתיבת תגובה

שם
דואל
אתר
 כִּתבו „אני לא ספאמר”, ללא מירכאות:
שליחה!
אישור התגובות ידני
אפשר להשתמש ב־HTML בסיסי
𓏞בבקשה השאירו תגובה כאן
ולא במערכת הסגורה של פייסבוק