מחשוב עדן

כבר שנים רבות שאני לא קונה בגדים חדשים. למעשה, גם בגדים יד שניה כמעט לא יוצא לי לקנות. יש כל כך הרבה עודף של בגדים בחברה שלנו שלא קשה למצוא בגדים מוצלחים בלי לקנות (הספסל שליד הפח הוא מוסד חברתי חשוב!).

לאחרונה אני קוראת די הרבה על permacomputing‏אני אוהבת את התרגום „מִחְשׁוּב עֵדֶן”, כמו התרגום „תַּרְבּוּת עֵדֶן” ל־permaculture', שלדעתי האקדמיה במפתיע הצליחה לקלוע בו., ואני חושבת שארחיב את אותה השיטה לאלקטרוניקה עדינה, מה שאומר שכנראה המחשב הנוכחי שלי הוא המחשב החדש האחרון שאקנה.נראה לי שהחריג היחיד שאני לא הולכת לוותר עליו זה אוזניות, בגלל ההיבט הגופני של השימוש בהם (גם סנדלים ונעליים אני קונה חדשות). מצד שני, הנוכחיות (WH-1000XM4) מעולות ועמידות, ויש חלפים למכביר לחלקים שיתבלו, כך שאני מקווה שיעבור עוד הרבה זמן עד שאצטרך להחליף. יש כל כך הרבה מחשבים מיותרים ועודפים. מה שכן, בניגוד לבגדים אני חוששת שכאן יהיה פחות קל להשיג דברים בלי לקנות ויהיה צריך לקנות יד שניה; לא נורא בכלל.

כשאני חושבת על זה, זה לא כזה זר לי. השעון הדיגיטלי שלי יוצר בשנות התשעים (אולי אפילו סוף השמונים). כל הטלפונים שהשתמשתי בהם בעשור ומשהו האחרון הם ירושה מקרובות משפחה. רוב הקונסולות הניידות שלי הן „רטרו”. המסך החיצוני נמצא במקרה בטיול בשכונה, זרוק ליד המכרז המסחרי. המסך החיצוני השני הוא טלוויזיית CRT מאגורה, שמתחברת למחשב (עם מתאם) ולמגאסון (שעדיין פעיל משנות ה־90). את כל המחשבים הניידים שליאני עם רק עם ניידים; לא יכולה לסבול את חוסר הנוחות של מחשב נייח, שכבול למקום מסויים. החלפתי רק כשהיתה תקלת חומרה חמורה (ויש לי בטן מלאה מאוד על איכות הבניה הנמוכה של מחשבים ואיך הם מתפרקים גם בשימוש סביר ועדין).

הבהרה: אני לא כותבת את כל המלל הזה כדי להראות איזה ירוקה ובת־קיימא אני (אני לא, לא מספיק), אלא כדי:

• לעורר שיח בעניין, ואולי טיפה להזיז את חלון אוברטון בתחום הזה כך שמצד האחד קניה של מכשירים חדשים כשיש עודף תחשב פחות מקובלת, ומהצד המשלים שימוש במכשירים ישנים (ותיקון ושפצור וכד׳) יחשבו ליותר מקובלים.
• ליצור לעצמי סוג של מחוייבות חיצונית. שזה לא יהיה רק רעיון בראש שלי שיהיה קל להתעלם ממנו בעתיד.

יש משהו משחרר בהחלטה הזאת. נסתכל על דוגמה. היתה לי התלבטות אם לקנות סוויטש 2 כשייצא, „להתפנק”. עכשיו ברור לי שלא אעשה את זה, והתחושה היא לא

אוף, כל כך רציתי ועכשיו שמתי לעצמי רגל ואני סתם מתכלבת 🙁

אלא

איזה כיף שאני בכלל לא צריכה להיות בהתלבטות! 🥳 אם הייתי קונה הייתי סתם מוציאה מלא כסף על זה והייתי מקבלת גם מוצר בעייתי מבחינת היחס לשחקניות ולשימור משחקים.

אם אני נורא רוצה סוויטש, אפשר לקנות יד שניה ישן מהדור הראשון, שאפשר לפרוץ, וזה עדיף על סוויטש חדש וכבול־DRM. אפשר גם פשוט להמשיך לשחק ב־DS וב־GBA (וב־DMG…), שיש להם ספריות משחקים נהדרות שאני לא קרובה אפילו ללמצות.

אז הבחירה הזאת נותנת שלווה. מוציאה מהמרוץ המיותר. מה שחשוב זה שלמטרות שרוצותלתקשורת, פיתוח, כתיבה, מחקר, מדיה וכד׳ — מחשב; לקריאה — קורא אלקטרוני; למשחקים ניידים — קונסולה ניידת; וכן הלאה. יהיו את הכלים הטכנולוגיים שמאפשרים אותן. הם לא צריכים להיות חדשים ונוצצים, אלא רק לעבוד באופן מספק ונוח.

נסיים בסיפור על שימוש במוח במקום כח. חשבתי על זה קצת, והדבר שבעבר היה אחד הגורמים המרכזיים לזה שהייתי צריכה מעבד מהיר יחסית והרבה זכרון כבר לא רלוונטי עבורי. פעם כתבתי הכל ב־L^aT_eX, כולל דברים מורכבים מאוד שזללו זכרון ושקימפול שלהם היה לוקח משהו בסדר גודל של דקות. בזכות הקדמה יש לנו עכשיו את Typst, שמאפשר קמפול ברמה של שניות וקמפול של שינויים בשברירי שניה; על הקסם הזה אחראי שילוב חכם של תכנון יעיל, עיבוד מקבילי, קמפול אינקרימנטלי וממואיזציה. בנוסף, טייפסט גם קלילה באחסון: הפצה שלמה מספיק של LaTeX נמדדת בג׳יגות, כי היא כוללת את כל מה שיש איזשהו סיכוי שמישהי תשתמש בו אי פעם; הגודל של Typst לעומת זאת הוא קצת יותר מ־10 מגה, חבילות ההרחבה קלילות ובזכות הניהול האוטומטי שלהן החבילות שמותקנות הן רק אלה שנעשה בהן שימוש בפועל. אז זאת דוגמה לדרך קדימה: שימוש טוב יותר בחומרה שכבר יש במקום כזה בזבזני, שדורש חומרה חזקה יותר ויותר. זה היה המוסר השכל.

התחום של מחשוב עדן רחב יותר ממה שהתייחסתי אליו כאן, אבל אלה כרגע הדברים שמעסיקים אותי.